• חוה ראוכר, זינה עם סופרמן, הדפס דיגיטאלי 2009

חוה ראוכר "ונוס מרימה ידיים" | אוצר: ליאב מזרחי | בבית האמנים בת"א

חוה ראוכר "ונוס מרימה ידיים"  

אוצר ליאב מזרחי

בית האמנים בתל אביב, אלחריזי 9

4/12/2014 –  27/12/2014

התערוכה מקבצת יחד לראשונה תחת קורת גג אחת, עבודות שהן ציון דרך בעשייה של ארבעה עשורים. חוה ראוכר מתבוננת במבט נוקב בחברה הישראלית ובפסיפס האנושי המורכב שלה. היא מזמינה  אנשים אליה לסטודיו, כדי לספר דרכם סיפור, את הסיפור שלהם, את סיפורו של המקום וגם את הסיפור שלה. 

העבודות בתערוכה לוקחות את הצופה למסע, מסע אל השוליים. מסע אל האנשים ההולכים לצדי הדרכים, מהגרים מארץ לארץ, ואל העקורים והתלושים, המשוטטים  בשום מקום. מסע אל מחוזות הילדות של האמנית שגדלה בשנות החמישים והשישים, בקהילת עקורים וניצולי שואה ביפו.

מסע שעוקב בזמן אמת אחרי "עולות חדשות" מחבר העמים  ב- 1990. אחרי נשים אתיופיות במעבר בין תרבויות, אחרי נערים המחפשים את זהותם המינית והלאומית. ואחרי נשים מבוגרות הנאלצות להתמודד עם  תופעות של, אייג'יזם, אפליה, על רקע גיל.

המבט החוקר והישיר של האמנית, זכה לא פעם, לצנזורה ותגובה עויינת. ב1994 הקימה האמנית מיצב בשם "עדות" המורכב מציורי עירום של  נשים מבוגרות "גדולות מהחיים" נשים עולות מחבר המדינות. העיתון המתפרסם בשפה הרוסית "וסטי" סרב לפרסם את הביקורת האוהדת של מבקר האמנות שלו, ובמקומה פרסם כתבה בה מופיעות דמויות הנשים העירומות כשעינהן מכוסות ברטיה שחורה.

סדרת הציורים "נערות לוח שנה" מתארת נשים מבוגרות בלבוש חלקי בתנוחות של פיתוי, אפשר לראות בהן, הערה פמיניסטית. המעלה שיח על סטריאוטיפים של דימויי גוף אידיאליים, על הפולחן שנוצר מסביב לדימויים אלו, ועל חוסר היכולת להתמודד עם מראה הגוף המזדקן. סדרה זו אשר הוצבה ב- 2005  על הקיר החיצוני של בית האמנים בתל אביב, יצרה סנסציה, אחרי שעיריית תל אביב בקשה להוריד את ההדפסים הדיגיטאליים, בתואנה ל"תוכן בעייתי  למקום". אחרי תכתובת מכתבים בין האמנית והעירייה, מכתבים אשר פורסמו בעיתונות הארצית, הוחלט להסיר את מיצב החוץ רק אחרי 3 חודשים.

נושא ההגירה ודיכוי נשים, מופיע גם בסדרה "כתוב באמהרית", בה דמויות של נערות אתיופיות "בלונדיניות",  נערות שנמצאות במעבר בין מזרח למערב. יופיין ואצילות קומתן מעלות אסוציאציה של פסלי נשים מצריות קדומות. האמנית ציירה אותן: "כמו פסלים, יצירות אמנות, גאות, משוחררות, עצמאיות". במרכז הטריפטיך,  אשה אתיופית מבוגרת ששמה חיה, ולצידה שתי בנותיה. חיה רשמה על הבד מאחורי דמותה את סיפורה: כיצד  עזבה את בעלה ועלתה ארצה בכוחות עצמה, כשהיא בהריון מתקדם ותינוקת על זרועותיה, כדי לברוח ממסורת של דיכוי נשים באתיופיה.

סגנון הציור הראליסטי של האמנית, אינו אקדמי מובהק, אלא מבוסס על יסודות קונספטואליים. הדמויות בציור מצוירות מתוך התבוננות בעין חיצונית ובעין פנימית כאחד, ולכן התוצאה אינה נטורליסטית, אלא אקספרסיבית עם עיוותים קלים של הדמות המצוירת, כשכל עיוות כזה מסיט את המתבונן מתיאורהּ הצילומי של הדמות, אל עבר עומקה הפסיכולוגי. חלל התמונה הוא קולאז' קונספטואלי מנותק מהמציאות.

לצד הציור עוסקת האמנית בתלת מימד ובמייצבים המורכבים מציורים ומפסלי אלומיניום צבועים שהיא רואה בהם מעין הרחבה של הציור. המשותף לדמויות  בציורים ובפסלים הוא העיסוק בגוף במבט מפוקח חף מכל אידיאליזציה.

 

.