• Halil Altinderere #BB9

נוגה שטיאסני: ארבעה הרהורים (ועוד אחד) בעקבות הביאנאלה התשיעית בברלין

איכשהו רצה הגורל והתגלגלתי עם קבוצה של סטודנטים גרמנים לתולדות האמנות לביקור בביאנאלה התשיעית בברלין. אבל בעוד הם נטו להתלהב ולפרשן כל יצירה שהוצגה לפניהם כאילו הם צופים לא פחות מבמאסטר-פיס, לצערם, או אולי לצערי, לא הייתי שותפה אידיאלית לרבות מהתחושות שלהם. כך קרה שבזמן שהם לא הפסיקו לנתח ולהתלהב, אני בעיקר לא הפסקתי לשאול שאלות, להתלונן ומדי פעם גם להתעצבן. מהסיבה הזו אני מביאה פה מספר מחשבות והרהורים במקום סיכום אירועים:

1. פוסט- בהכרח אומר שאין פרה-?

אפתח קודם כל בבחירה האוצרותית ובהצהרת הכוונות התמוהה של הביאנאלה: קולקטיב האמנות הניו-יורקי הצעיר יחסית DIS הצהיר במפורש שההגעה שלהם לעיר ברלין משמעותה לא עוד מחנות ריכוז, מלחמת העולם השנייה או המלחמה הקרה אלא הצטרפותה של ברלין כזירת אמנות שוקקת לעידן החדש, פוסט-אינטרנט. אוותר על הדיון האם מניו יורק מגיעה הבשורה או על השאלה האם כבר מיצינו והאינטרנט הפך להיות מאחורינו, לטובת התעכבות קצרה על הניסיון לבטל את העבר דווקא בעיר מורכבת כל כך כמו ברלין. לא רק שבבינאלות קודמות נרשמו מספר הופעות איקוניות לדימויים מהעבר הלא-רחוק, אלא שברלין הפכה בעשור האחרון להיות נקודת הכובד של מה שמכונה לא פעם "תעשיית הזיכרון". מנגד, מהסיבה הזו בדיוק יכולתי להבין את הצורך לשחרר את העיר העכשווית מהמיתוג התמידי שנכפה עליה, ולכן, אם כבר באקדמיה מתחילים להחליף את לימודי הזיכרון לטובת אלו של העתיד, במחשבה שנייה הסכמתי עם ההיגיון שעמד מאחורי החלטת הקולקטיב. אבל בשביל להביט קדימה ולבנות קומה נוספת לא חייבים בהכרח להרוס את כל היסודות, כל שכן להצהיר במעין ניהיליזם מתחכם הצהרות שמתחמקות מכל פרשנות עתידית במסווה של הצהרת כוונות מוקדמת, כפי שפורסם על ידי חברי הקולקטיב:

“The 9th Berlin Biennale for contemporary art may or may not include Contemporary Art. The Prancing Elites may or may not be the official brand ambassadors of the 9th Berlin Biennale. A pop album by artists may or may not replace the press release. Performance art may or may not be the future of advanced interior design and performers may or may not be paid sick-days. The KW Institute for Contemporary Art may or may not trade square meters with the Mall of Berlin. The 9th Berlin Biennale may or may not render the present in drag.”

[ההדגשות שלי, מתוך אתר הבית של הביאנאלה]

בפועל המימד האמביוולנטי המרגיז הזה שלט בביאנאלה כולה ונראה בפערים העצומים בין איכות היצירות השונות, בפערי התקציב ובביקורות המעורבות להן זכתה הביאנאלה בעיתונות המקומית ובקרב הקהל. אבל מעל הכל קשה היה שלא להבחין שמבחינת האוצרים פוסט שווה בעיקר וידאו ארט או צילום, ולעיתים סוג של פיסול או פרפורמנס. כלומר, מה לגבי רישום או ציור, למשל? הם כבר לא ישרדו את הפוסט מבחינת DIS. דווקא בתקופה בה הציור זוכה לפריחה מחודשת שנראית בכל הירידים הגדולים, בביאנאלה בברלין הוצג רק ציור שמן אחד בלבד (של ניקולאס פרננדז) ואם להיות עדינה בואו נאמר את זה ככה: במתנ"ס הקרוב אפשר למצוא כישרון גדול יותר.

ציור השמן היחידי שהופיע בביאנאלה (שהוא בכלל העתק של תמונה ויראלית שרצה בפייסבוק של מורה ליוגה מניקה את הילד שלה)

ציור השמן היחידי שהופיע בביאנאלה (שהוא בכלל העתק של תמונה ויראלית שרצה בפייסבוק של מורה ליוגה מניקה את הילד שלה)

ומה לגבי לעורר שאלות על הצורך בעבודת האוצרות האנושית בעידן פוסט-אינטרנט? חשיבות הטקסט? מה המשמעות מבחינתם שמדיומים לא דיגיטליים לא סביר שישרדו מוטציה אבולוציונית? עד כאן. כמעט כל מה שהושאר על הבמה היה הצורך האובססיבי שלנו בתיעוד ובתרבות הסלפי והפרסומות, עד שהדבר (הכמעט) יחיד שהיה פוסט בפוסט-אינטרנט, הוא שמרבית היצירות היו פוסט מה שכבר ממזמן אפשר למצוא באינטרנט, בחינם.

–  

2. "אין תפקידים קטנים, רק שחקנים קטנים"

על אף האמור בסעיף הקודם לא הכל רע. פה ושם שווה לעצור ולהתעכב ובין לבין מסתתרות גם עבודות טובות. לרוב היו אלו העבודות הקטנות, אלו שנחבאות בין החללים הגדולים, שלא תמיד זכו להגיע לקדמת הבמה. אולי זה דווקא היעדר הציפייה מהן שמצליח לגרום לתחושה הזו ואולי זה משום שהן מצליחות עדיין להישאר ללא יומרות גדולות מדי. בהקשר הזה עבודתו של ג'וש קלינה (Josh Kline) הייתה מרתקת. על ידי שימוש בתוכנת קוד פתוח המחקה פרצופים אנושיים הושיב האמן שחקנים שונים "הלובשים" פנים של מנהיגים ופוליטיקאים חשובים מקונדוליסה רייס או ג'ורג' וו. בוש ועד לטוני בלייר, כשאלו פוצחים לפתע בבכי קורע לב ובין לבין מתגלגל לו איזה “I’m sorry” קטן וכנה, כזה שסביר להניח שלעולם לא נזכה לשמוע מהם. אבל כישראלית, ודווקא בברלין, לא יכולתי שלא לחשוב על ההתנצלות המגמגמת שכפה בועז ארד על היטלר כבר לפני יותר מעשור.

– 

3. היטו שטיירל ממציאה לעצמה טייטל חדש

אפתח בוידוי. אני אוהבת את היטו. מעולם לא נפגשנו ואני לא באמת מכירה אותה באופן אישי אבל משהו בדרך בה היא מפרקת את העולם ואת המחשבה אודותיו עושה לי את זה. לכן, כמעט כמו אחרונת הגרופיות אפשר להבין כמה שמחתי לגלות ששטיירל זכתה לכבוד גדול השמור ליחידים כאשר קראתי בתוכניה שקומה שלמה באקדמיה לאמנויות מוקדשת לה. ואם בשיחות שקיימתי עם מספר אמנים שמעתי ביקורת על התקציב הנמוך לו זכו, אפשר להגיד שבמקרה של שטיירל ברור שהמצב היה הפוך והכסף לא הפסיק לנזול. באופן אישי גם הפעם שטיירל לא אכזבה אותי (אבל לגמרי ברור שבמקרה הזה אני משוחדת ולכן סותרת אולי את הסעיף הקודם) ומבחינתי היא לגמרי יכולה לזכות בתואר עבודת הוידאו הטובה ביותר וזו שהכי נגעה במטרה שהציבה לעצמה הביאנאלה, כל זאת מבלי ליפול לקלישאות הצפויות ובאיכות אנימציה מעוררת השתאות. אך הפלא ופלא לא היטו ולא שטיירל. בשני המקרים המוצגים בקומה, חתומים על היצירות אנשים אחרים: יש מפיק, ואיש מצלמה, ומומחה לאנימציית D3, ובמאי, טכנאי ואנשי voice over, ועוד רבים וטובים בדרך עד שכמעט אחרונה בשורה ארוכה מאוד נגלה לפתע שמה של שטיירל על תקן משקיפה/מתבוננת (observation). על משמעות התואר לא הצלחתי ממש לעמוד גם לאחר דיונים עם מומחים גרמנים לאמנות. האם שטיירל נהנית מהשם שנבנה לה ומשתמשת בו כדי לקדם סטודנטים שלה? האם היא משאירה את העבודה השחורה לאחרים? או שמא היא הבריקה שוב והזכירה לכולם שאמן טוב הוא קודם כל אחד שיודע להתבונן? נכון לעת עתה לשטיירל כנראה הפתרונים.

– 

Isa Genzken. Ohr (Ear). 1980

Isa Genzken. Ohr (Ear). 1980

4. אוזניים, אוזניים, אוזניים

אחת העבודות השאפתניות ביותר בביאנאלה הייתה ללא צל של ספק זו של ססיל בי אוונס (Cécile B. Evans) שהוצגה בקומה התחתונה ב-KW. אוונס יצרה מעין מונטאז' וירטואלי לכדי הכלאה של אנימציה מדהימה ברמת הביצוע הטכני, אבל מעל לכל – אוונס סיפקה אולי את אחד המוצרים הנחשקים ביותר היום בשוק: ״אווירה״. עם הכניסה לאולם המוחשך נתקלים המבקרים בתור ארוך ובמאבטחים, ובפסיכולוגיה הפוכה משמעות הדבר היא שהרצון להיכנס לחלל רק הולך וגובר. אם כן לאחר שזכיתי לקבל את האישור המיוחל ורשימה של מה אסור לי לעשות בחלל (בגרמנית כמובן), הורשיתי להתחיל לצעוד בחושך על מסלול תצוגה מוקף מים מכל עבר, ובסופו כמו בקצה המזבח תלוי מסך ע-נ-ק עליו מוקרנת עבודת הוידאו. הצבעים מהפנטים, הקול הלוחש כמו מלטף, הדימויים משתקפים במים, ובהדרגה הגוף האנושי מתפרק לאוזניים מקפצות. זה מרשים. אבל אם אתם באמת רוצים להתרגש ולראות אוזניים כמו שלא ראיתם אותם מעולם כנראה, פשוט עשו לכם טובה ותלכו לראות את הרטרוספקטיבה של אִיזה גנצקן (Isa Genzken) במרטין-גרופיוס-באו. שם, אל מול קומה שלמה שמוקדשת ל"פורטרטים" רק של אוזניים אפשר בקלות להיזכר שהאמן הוא קודם כל ישות מתבוננת.

– 

ועוד אחד לסיום: חמישה מתקנים לחיטוי ידיים פזורים ברחבי בניין הKW. קל בקלות לפספס את יצירות האמנות ששתל פאפיז פאפיז (Puppies Puppies). כלומר, אם תחליטו שהם באמת יצירות אמנות. אני חיטאתי ידיים, לפחות.

– 

האמת? יצאתי בתחושות מעורבות מהביאנאלה, אבל אם אתם גם ככה בברלין בקיץ הקרוב, מה? לא תקפצו לראות?

נוגה שטיאסני

נוגה שטיאסני

נוגה שטיאסני

חברה בקבוצת מחקר באוניברסיטת המבורג