• ורנר בראון דוד פולומבו בעבודה על שערי הכנסת, 1966

נוגה שטיאסני על "בעיות השעה" באוצרותו של דורון רבינא

האתמול בתערוכה ״בעיות השעה״

התערוכה ״בעיות השעה״ מתיימרת לעסוק, כשמה כן, בבעיות השעה. אבל התבוננות עמוקה בכל העבודות מעלה שבעיות השעה ביצירות אינן מעיקרן בעיות של זמן אלא בעיות של מקום. והמקום הוא אחד, אמנם אחד מחובר במקף, אבל עדיין אחד: ישראל-פלסטין. מהתצלום המשוכפל של בריכת הקצינים של שרון יערי ועד לעכו של ואליד אבו שאקרה, מגן יעקב של אריאל רייכמן ועד לתצלום של ורנר בראון המתעד את דוד פלומבו בעבודה על שערי הכנסת, ציבי גבע ויפו יפא יפת ג׳אפא ועד פורום הרודס של ירון אתר, ירושלים של ראובן רובין או משחק השש-בש של מיכל הלפמן, הכל מצביע לאותו כיוון – לשחיקתו של הדימוי הפוליטי, בעיקר גיאוגרפי, באמנות המקומית. מכאן שבפועל, מבחינה תמטית התערוכה ״בעיות השעה״ עושה הכל חוץ מלעסוק בבעיות של הרגע העכשווי.

משה גרשוני, קום התנערה עם חלכה 1983

נקודת המוצא של התערוכה היא יצירתו של משה גרשוני הקוראת באמצעות הטקסט הפוליטי ליציאה לפעולה אך למעשה זוהי כבר בחירה מודעת להתחיל בעבר, הודאה בכישלון המטרה שהציבה לעצמה התערוכה ביחס לעכשיו. יותר מכך, כדי לחזק את חוסר העדכניות מרחפות מעל התערוכה שתי רוחות רפאים, זו של גרשוני כאמור, וזו של יוסי ברגר, שניהם נפטרו רק לאחרונה, כמעין רקוויאם מכוון נוסף לעכשיו. על הרקע הזה, בולטת בחריגותה יצירתו של ברגר שהמקום שלו הוא אירופה, כמי שמבקש בכוח לברוח מהמקום המוצג בתערוכה, בדיוק כפי שיצירתו של גרשוני אינה נטועה במאת האחוזים בישראל כי אם בגולה. כתוצאה מכך בעיית המקום הופכת בקונטקסט המקומי להיות גם בעיית האין-מקום, ואם לא היה ברור עד כה, העכשווי הופך להיות עוד יותר נגוע באתמול, בישן אבל גם במיושן, במת שתקוע במצב של התרחקות מתמדת מהעכשיו.

אבל אם למראית עין נדמה שאין בתערוכה כל חידוש, בוודאי שלא עידוד לאקטיביזם פוליטי (על אחת כמה וכמה לאור טרנד התערוכות שמתגייסות לסוגיית גירוש הפליטים לדוגמא), באופן אירוני – דווקא ביכולתה להצביע על הכישלון המפואר לעמוד איתנה אל מול העכשיו, או העכשווי, טמון סוד כוחה של התערוכה. בשביל להדגים ויזואלית את הכישלון הזה היא מגייסת לצידה אמנים בני דורות שונים והרבה אמנות מיושנת, שכן כבר אף אחד לא יצייר את נופי ירושלים שאחרי 1967 בכזו ערגה רומנטית נאיבית כפי שעולה מציורו של ראובן רובין שמופיע בתערוכה, לפחות לא ללא שמץ של אירוניה. על ידי כך היא מבצעת וידוא הריגה לבעיות השעה מצביעה על כך שהבעיות הן אותן בעיות כבר יותר מדי עשורים, כעבודתו של שרון יערי – 1968, 2016, ו-2018? אותו דבר (וכך מתקיים פה הדהוד סמוי ברובד חדש לסוגיית הבלתי משתנים שהעלה גרשוני בזמנו ומופיעה בקטלוג).

שרון יערי בריכת הקצינים 1969, 2016

דווקא מעצם נטיעתה עמוק כל כך בעבר, ״בעיות השעה״ עוסקת בבעיה נסתרת שהיא בעיית האוצרות. בתקופה בה כל אחד מסדר מספר יצירות במטבח וקורא לזה אוסף ולעצמו אוצר, ומנגד, בתקופה בה אובר-העכשוויות הובילה לאובססיה לעבר, השאלה העכשווית ביותר, זו שמעסיקה חוקרים, יוצרים, ואוצרים רבים, כמו גם מוסדות מוזיאליים ואפילו את הממסד ואת השיח הפוליטי, היא: כיצד אפשר/נכון/ראוי לאצור את העבר (ואת העבר של המקום) בהווה? מתוך העיסוק בשאלה הזו, שהיא בעיית השעה, לא יצירת האמנות כי אם סוגיית האוצרות של מורשת אמנותית הופכת להיות במרכז התערוכה, מטופלת כלאחר כבוד בידיים של איש שמבין את מלאכתו ואת אחריותו הציבורית להימנע מפופוליזם זול שכבר שבענו ממנו מספיק בשיח הפוליטי וראינו ממנו מספיק במוזיאון. רבינא, בכישרונו הרב, מצליח לרקום שמיכת טלאים שמחברת יחד יצירות מתקופות שונות בעוד האתמול מנוכס לחלל התצוגה בהווה, בין היתר גם על ידי החזרת מסורת שהולכת ונעלמת של קטלוג נגיש בחינם הכולל טקסטים פילוסופיים באופן ברור וקריא, כניסה לביתן הלנה רובינשטיין בחינם, לצד פאנל מצולם שמנהל האוצר עם אמנים שמופיע כבר באולם הכניסה אבל גם זמין און-ליין בחינם. זוהי החייאה מחדש של המוזיאון כאתר שמשמר את העבר מתוך כבוד למורשת ולציבור המבקרים, ולא (או לא רק) כגוף המופעל מתוך כוחות שוק, כגורם זר לרגע האותנטי שבכוחה של האמנות להציע. וזה מהלך מבורך שהופך את האוצרות לשלם הגדול השווה הרבה יותר מסך חלקיו, על העבודות הטובות יותר והטובות פחות שמוצגות כרגע בתערוכה.

ציבי גבע יפו יפא יפה ג'אפא 1997-2017

לכן מרתק שדווקא מתוך שתיקתה ויושנה, אי הרלוונטיות וריח הנפטלין, הופכת התערוכה למהלך התנגדותי שחותר תחת עומס הדימויים שמקיפים אותנו מכל עבר ביחס לגיאוגרפיה השסועה כמי שמבקשת להצביע על האמנות לא כמרחב פוליטי אלא כאוטונומיה אלטרנטיבית, כוכב מקביל שיש לו שפה אחרת, היגיון פנימי אחר, וחוקים אחרים ולכן לא חייב לעמוד באותה מערכת זמן. כוכב שמסתובב לו חופשי בשמי היקום ומדי פעם חייב להתחכך בזה של הפוליטיקה גם בלי להציג דימוי פוליטי ישיר, כפי שעולה למשל מאוסף הצילומים ״אמנות ברקע״ [צילומי פוליטיקאים על רקע יצירות אמנות]. אם כן במובן הזה, זוהי תערוכה ישראלית מאוד שמתמודדת עם המקום אבל גם יוצאת ממנו כמי שמבקשת להגיד שאמנות ככלל, ועל אחת כמה וכמה בישראל-פלסטין, נוצרת מתוך ייאוש וכישלון, היעדר, חוסר המעש ותחושת האפתיות העכשווית לנוכח האתמול, או אם לצטט בעצמי את גרשוני: ״אמנות איננה החיים עצמם… יש בה קריאה של היחיד שנואש מן האפשרות שקולו או אמנותו משנה את מהלכי החיים. דהיינו, את מהלכי החברה. האמנות היא תוצאה של חוסר סיכוי, ולמעשה, יאוש שאי אפשר לכבוש אותו, אלא רק להביע אותו…״ (גרשוני, הביאנלה של ונציה, 1980).

ביתן הלנה רובינשטיין לאמנות בת זמננו

נעילת התערוכה: שבת 10 מרץ 2018

בהשתתפות: וליד אבו שקרה, מעיין אליקים, אסף אלקלעי, יעל אפרתי, ירון אתר, אבנר בן–גל, ורנר בראון, יוסי ברגר, ציבי גבע, משה גרשוני, מיכל הלפמן, אוטה וליש, אירית חמו, שרון יערי, יהודית לוין, אוסקר מישצ'אנינוב, כרם נאטור, עמרי קרן, ראובן רובין, גלעד רטמן, אריאל רייכמן ואריאל שלזינגר.