"מיניגולף בת ים"

אוצר: אלעד רוזן

אמנים משתתפים: רותי דה פריס, דרורה דומיני, אור הרץ ועירא שליט, איילה לנדאו, אפרת ניר, מרתה פירר, להלי פרילינג, גבי קלזמר, גבי קריכלי 

התערוכה מוצגת עד ה- 10.10

מובי-מוזיאוני בת ים, סטרומה 6, בת ים. שעות פתיחה: ג', ה': 12:00-20:00, ו', ש': 10:00-14:00

 הכניסה לתערוכה לא כרוכה בתשלום, השכרת ציוד כרוכה בתשלום של 10 ₪ למשתתף.

–

תערוכת הקיץ של מוזיאון בת-ים, שאצר הצייר אלעד רוזן, מעידה שאמנות יכולה להיות מענגת מבלי לוותר על רובדיה, שהיא עשויה להיות תקשורתית, בהירה ומזמינה גם כשהיא רבת קולות וחסינת-פרשנות. ״מיני גולף בת ים״ פורמת בקלילות שורה של קדם הנחות וחששות. למשל, אמנים רבים נוטים לחשוד באופק שמסמנת אינטר-אקטיביות: לעתים קרובות שם-קוד להפעלת הצופה כאידיוט גמור מחד ושיעבוד היצירה ליומרת הפעולה מאידך. סוד הקסם הפשוט של מיני גולף הוא שהפעולה שהיצירה מבקשת לחולל צנועה על פניה, ועניינה בילוי ומשחק (לכן, זו תערוכה שילדים יהנו בה ללא פחות ממבוגרים, ובאופן לא מאולץ וגם לא ״חינוכי״). בה בעת, השפות האסתטיות של האמניות השונות שומרות בטבעיות על ריבונותן האסתטית (כלומר – הן לא משלמות את מס ההכפפה בעבור תיפקודן כמשחק).

–

איילה לנדאו – בריכה

–

תענוג לראות, למשל, את התחביר הפוסט-מינימליסטי התובעני והחידתי של אפרת ניר, הכולל אלמנטים פיסולים מודולריים, חפצים מצויים וגם טקסט שיר מוקרן ממטול, שומר על האינטיליגנציה החזותית המאפיינת אותו, ובה בעת נהייה לא רק לסביבה ידידותית למשחק, אלא למשחק עצמו. וזה נכון לכל ריבוי הקולות שנוכח בתערוכה: ממחוות הצבע האולטרה-אנינות של גבי קלזמר, עבור דרך הקסם הגותי-אורבני הייצרי של להלי פרילינג והסביבות הפיסוליות של גבי קריכלי, איילה לנדאו, רותי דה-פריס ודרורה דומיני, שכל אחת מהן מעניקה בנדיבות מעולמן המובהק של האמניות. למה הכוונה ב״מובהק״? בתור מדד, מעבר לזה שכל היצירות כאן מתווכות פרסונות אמנותיות ברמה גבוהה, נדמה שילד או הדיוט שייקלע לתערוכה הבאה של רותי דה-פריס, למשל, יוכל לזהות את הקול האמנותי שלה בזכות ההיכרות שחווה ב״מיני גולף בת ים ״.

– 

גבי קריכלי – ALMOSTSEXUAL

–

פעולה, אם כן, כתכלית קונקרטית והווייתית לאמנות. אבל לא רק הפרפורמטיביות נחווית כנושא חיוני וממשי (ולא רק תיאורטי) ב״מיני גולף בת ים ״ אלא גם המחשבה על מעמד האמנות כחפץ וכמוצר. גם כאן, האמניות והאוצר מסרבים להיכנע לדיכוטומיה פשטנית בין כניעה לפטישיזם צרכני מצד אחד ועמדה אנטי-יצרנית או ביקורתית גרידא מצד שני. העבודות כאן בחלקן הגדול מרהיבות, פתייניות וחושניות – אבל הן מוכנות ברצון להתחכך בגוף השחקן ואף להיסדק ולהישבר תחת רגליו. ותפקיד המוזיאון כאן, בהתאם, אינו להגן ולמדר, לאסוף ולהאדיר, אלא לתחזק ולתפעל את כל היופי הזה. במובן זה, שורה כאן רוח התצוגה הקודמת בבת-ים, תערוכתו המופתית של פרנצ׳סקו פיניציו שהיתה, כזכור, רטרוספקטיבה מקיפה, אבל כזו שכל כולה נבנתה אל המוזיאון וביחס אליו (אגב, באחת העבודות המבריקות של פיניציו, In an Out of Business, האמן פתח וסגר עשרה בתי עסק בחלל אחד ותוך מיחזור אותם החומרים במשך שבוע; אחד העסקים היה מסלול מיני-גולף). פיניציו מהדהד כאן גם אצל האמנים ששימרו חלק משינויי החלל שהוא יצר, וברמה האסתטית, למשל, באופי החינני של קרון הכלבו של מרתה פירר המקדם את הצופים.

–

אור הרץ ועירא שליט – כמו כפפה ליד

–

באופן מהותי הקשר לפיניציו מתקיים בעבודה היפה של עירא שליט ואור הרץ, שאצלם המחשבות שפרשתי כאן באופן מאוד כללי וגולמי, מתקיימות בהווה מתמשך של פיסול סביבתי פרפורמטיבי. מסלול המיני גולף שלהם כולל, על גבי משטח משופע בלבן בוהק, מתווה גרפי מפתיע שהזכיר לי סגנונית את הרישומים היפים של שרון פדידה. השחקנים שדיברתי איתם דיווחו על המסלול הזה כזוכה בכתר המסלול המאתגר והקשה ביותר במוזיאון.

– 

רותי דה-פריס – SUPER THROUGHWAY

–

כדאי גם לעגן את נדיבותו של אלעד רוזן בתוך המהלך הכללי הטוב שעובר על מוזיאון בת ים. יש כאן רצף של תערוכות שבכל אחת מהן המוזיאון מתמסר ללא היסוס להצעה פרדיגמטית אחרת, ומתגלגל באופן מלא, בחדווה ניכרת, בכדי להתאים עצמו אליה. לתערוכת הקיץ הזו קדם העולם של פיניציו, ולפני כן יכולנו לראות כאן את מכלול המחשבה המצטברת של חיים לוסקי על מנגנוני צילום ותפיסת מרחב, שהגיע אחרי הפרישה האפית של עבודתה התיעודית ומערערת החוקים של רותי סלע, לה קדם הטיפול של מקס לומברג באמנות פוסט-סובייטית כקארגו-קאלט. בכל אחד מהמקרים האלה מסומן אופק מאתגר, פעיל ושונה בעבור הפעולה האמנותית, לצד חוויה חושית, לא-רדוקטיבית, של העבודות. נפלא שזה קורה גם בתערוכה שמשתייכת בגאווה לעונת המלפפונים.

 –

רועי רוזן

רועי רוזן – דיוקן עצמי מצופה 2005

–

רועי רוזן הוא אמן, סופר וקולנוען. סרטו האחרון, ״עבודות הוידיאו של הקבורים בחיים״ (2013) זכה בין השאר בפרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל הקולנוע הניסיוני הבינלאומי של בוקרשט. ספרו האחרון, ״מקסים קומר-מישקין, הלילה של ולדימיר״ ראה אור בהוצאת Sternberg Press, ובה גם ייראה אור בקרוב ספר האמן שלו ״הסוחר העיוור״. בינואר 2016 תיפתח תערוכת יחיד רחבת היקף של רוזן בבית אדית-רוס לאמנות מדיה, באולדנבורג, גרמניה. הוא מלמד במדרשה לאמנות שבמכללת בית ברל, ובאקדמיה לאמנות בצלאל.

–

Roee Rosen, low Vladimir's Night 21

 –

אתר: http://roeerosen.com

 –