תערוכת יחיד ליורם קופרמינץ "אוקטובר" | אוצרת: גליה יהב

פתיחה במוצ"ש 28.9 בשעה 20:00 בגלריה סדנאות האמנים < 2.11

"אוקטובר", תערוכת היחיד של יורם קופרמינץ תוצג בגלריה סדנאות האמנים במלאות 40 שנה למלחמת יום כיפור.

התערוכה כוללת כ-70 צילומים מהשנים האחרונות, קטע דוקומנטרי מהסרט "כך ראינו" בהשתתפות קופרמינץ (במאי: אליאב לילטי, מפיק: אריק ברנשטיין, 2012), קטעי וידיאו שצולמו באייפון ועותק ייחודי מספרו של קופרמינץ "אוקטובר. יומן מלחמה" (הוצאת בבל, 2000).

* לכבוד התערוכה תצא מהדורה מוגבלת של הספר "אוקטובר. יומן מלחמה", למכירה בסדנאות האמנים בלבד.

יותר משהתערוכה היא מסע אחורה בזמן, לתעלת סואץ של 1973, שם שירת קופרמינץ כחייל בן 18.5 שנקלע ל"חצר המוות”, היא מציעה שיטוט בין תקופות, סוגי מדיה ומהלכים אמנותיים, שיטוט שעניינו מציאת תחביר אמנותי הקושר את כל אלה לאז ולשם. במשך השנים בנה קופרמינץ שפת קודים צילומיים הרמטיים, שפה שנעה בין המילולי, לשפת הגוף, להומור שחור ולרגעי חסד פרטיים: האשה שגרה בפרסומת לבית. הגבר הבובתי-עסקי. חוף. גפיים ללא גוף. גן עדן זרחני. נוצר אצלו קידוד פרטי של יקומים שלמים של תוכן בפריים יחיד, מנותק, מעין קפסולות סיפוריות בצילום.

הניסיון האוצרותי הוא לאגד מחדש את הסימנים השונים סביב הטראומה באופן לא בנאלי, כך שתיווצר ביניהם זיקה מאחדת. האוסף הגדול של הצילומים מהשנים האחרונות, לצד קטעי ארכיון ותיעוד מסוגים שונים, מתאגדים סביב תמה הבזה לתודעת האבל, לצבאיות, כמו גם למשטר ה”מוכרחים להיות שמח”, ומציבה מולם את החיים כמהתלת-אימה.

 

התערוכה מוצגת 40 שנה אחרי שהיה קופרמינץ קשר בן 5. 18בתעלה ונפצע, 13 שנה אחרי שכתב על כך את ספרו "אוקטובר. יומן מלחמה", שהוא כרוניקת זוועה אנטי-מלחמתית מפורטת. על ספרו כתב רוביק רוזנטל ("שלושה יומני מלחמה", 'ארץ אחרת', 2001): "המלחמה לא רק שאין לה משמעות דתית, אין לה גם משמעות חילונית, אין לה משמעות בכלל. ויורם קופרמינץ לא רק שאין לו הגנה דתית מפניה, אין לו גם הגנה חילונית, כפי שהיתה במידה זו או אחרת לרוב הלוחמים ששרדו אותה. ייתכן שיש לו אמונות, אבל הן אינן מסייעות לו בעמידה מול זוועות המלחמה, ולכן ככל הנראה אינן בעלות תוקף. הוא אינו 'שייך' – למדינה, לצבא, לחבורה שאתה הוא לוחם – ועל כן אינו חושב על כל אלה בשעת לחימתו והם אינם מסייעים לו ללחום".

כעת מציג קופרמינץ צילומים שלכאורה אינם עוסקים במלחמה, בפציעה, בהלם הקרב, בחרדה או בפוליטיקה. להפך: בצילומים נראים פוסטרים ומודעות של החיים היפים, דירות פאר ונערות יפהפיות, חופי ים ונתחי בשר עסיסיים, תאורה רומנטית או גלידת “ויקטורי”, צילומי הבטחה לאיכות חיים גדולה מהחיים. הצילום מתעד מסכים, מודעות, ציורים ושאר ייצוגים בתוך המציאות, ההופכים אותה לקיום-ביניים משובט.

התחביר הנוצר בין הצילומים חושף את השיבוש – היופי, השלווה, ההנאה והרומנטיקה הם רק תפאורה, האנשים הם ניצבים במחזה לא כתוב, שנגע פשה בהם. הם גרסאות מורבידיות, מגוחכות, פלקטיות, חורשות רע או קורבניות של עצמם. האנשים והאתרים המצולמים תלושים מזמן וממקום, כלואים בלימבו של הווה מתמשך, דוגמנים של איכות-חיים שאינה בנמצא, פועלים בפריימים מתוך סרט שאינו מוקרן. מופע הגוף מתגלה כגרוטסקי, קטוע, עלוב, מלא כוויות, כזה שחיוך הפיתוי שלו הוא עווית כאב או זעקה שקפאה.

בשפה כפולה, סרקסטית, הצילומים חושפים פגימה בפני השטח. יש בהם קלקול, קילוף, גירוד, צלקת, זיהום פושה בהם, הם פצועים או בעלי מום. הם ייצוג שכשל בניסיונו לשכנע. השקר שלהם – אפשר לקרוא לו הבל החן או “כזב התעלה”.

כך כותב קופרמינץ על התעלה בספרו: "מצאתי איברים ושמתי ביחד, ומדי פעם הייתי מעיף מבט אל התעלה הכל-כך יפה, מדהים כמה שקט. לא יודע כמה זמן עבדתי בסידור המתים. מישהו צעק אלי: אתה משוגע?" הנה הפרדוקס, מילכוד 22 של קופרמינץ: אם יכיר באחר כאדם השואל שאלה וישיב עליה בחיוב, הרי שאינו משוגע, ואם לא יכיר בו, ימשיך לסדר מתים בתעלה היפה. צילום מודעות הבתים שתיכף ייבנו והאנשים הטובים שתיכף יגורו בהם בכיף ויהיו מאושרים הוא, אם כן, ארגון מחדש של מתים.

כמי שחווה חוסר אונים במשך ימים של אימה ושמע "אנשים שמבקשים למסור שלום אחרון | לנשים ולילדים שלהם, ואחר כך הקשר נותק | שמעתי תפילות | שמעתי בכי, שמעתי נסיונות לעודד את הבוכה להפסיק | ואחר כך שוב נותק הקשר | שמעתי גם קללות", קופרמינץ מצלם שוב ושוב קשר שנותק, מגיח שוב לפני השטח, מוסר דבר-מה ומנותק שנית. התערוכה מבקשת לחבר את המלים האחרונות האלה למשפט אנטי-מלחמתי שלם.

מתוך טקסט התערוכה מאת גליה יהב:

"אם האמנות הגבוהה או היפה נזקקת לחוש אבסולוטי של יופי, הרי שביצירה של קופרמינץ יש חוש מחודד לכיעור, הרובץ מתחת לכל הטעמים הטובים, בצל כל ההנאות המדודות. שריקתו של הכיעור נשמעת עוד לפני שהוא מתפוצץ על הרשתית, צעקני ומסמא, קורע את מסיכת הנינוחות.

וליתר דיוק, עניינם של הצילומים אינו הסרת מסווה היופי למען הכיעור, אלה ממילא אינם מצויים בניגוד. עניינם הוא אי-תכליתיות, חיזוק חוסר היעילות, מה שהולך לאיבוד הכיעור מוצב כאנושי הלא-תכליתי, המוסווה תחת מעטה של 'איכות חיים' סינתטית מונחתת מגבוה (למשל, צילומי 'יש מקום' או ' FUTURE'), כזו שמדבירה את מה שעשוי לצמוח באופן אורגני מלמטה והופכת אותו ללא ראוי. הוא מוסתר תחת פסאדת היופי הנוכל, המטוהר, הערמומי, מתקיים כמענה אמיתי על שאלה לא כנה. המפגש בין השניים – היפה הרשמי, המוכתב כתקנון, והאנושי העלוב – יוצר אירוניה או אבסורד. יוצר מרחב חזותי החומק מכל ניסיון למלל אותו, שבו נובעת תחושה חולנית.

הצלם אינו פשוט מצלם. הוא מצלם נגד משהו. הוא זוכה בזכות הדיבור, מרוויח אותה כאקט מרדני החותר תחת טקטיקות השתקה והסוואה שונות, שלצורך העניין נגדירן כ'מחייבות אושר', כמשטר של 'מוכרחים להיות שמח'. הצלם פורץ את חובת השמחה על מנת להגיד דבר-מה על אודות סבל.

למרות ההתרוצצות הרב-כיוונית הפעלתנית, אלה בעיקרם צילומי המתנה. ההמתנה למה שכבר קרה או למה שלא יקרה לעולם, המיוצרת דרך ממד תפאורת הקרטון, המגזין והדיורמה של הנופים, ודרך הממד הדוגמני הסינתטי של המצולמים המחליף את קוד האקספרסיה. אלה ואלה, הנופים והאנשים, בנפרד ובזיקות ביניהם, יוצרים פרסומת לבדידות". 

 

מתוך קטע שפורסם בבלוג של יורם קופרמינץ, "מצב נפשי", ב-2003, במלאות 30 שנה למלחמת יום כיפור:

מכתב אישי לגורודיש, ברן ושרון:

הנה קחו גנרלים אותי. תעשו איקס גדול בפנקסים שלכם. תעדכנו את תמלילי גורודיש, הוא מת, רב טוראי יורם קופרמינץ מת. תעלה עומרי על האופנוע וטוס לאבא. תגיד לו: 'סוף סוף יש הוכחה. יותר ברורה מאשר הבנים של חוסיין שהאמריקאים פרסמו. בצבע. ואבא, אבא, לא צריך לעשות ריטוש, זה לא מזעזע עם הדם והכל. נפטרת ממנו'. גשו לברן, האלוף ברן, תביאו לו גם כן.

גנרלים יקרים, כמה שאני שונא אתכם. תנו למות בשקט כבר. שלושים שנה ואתם מתחילים כמו כל שנה את החגיגות שלכם. כמה עמודים של עיתון. ועוד אחד לשבוע הבא, והשיא יבוא ביום כיפור עצמו. מוסף המוספים. מחדל המחדלים. אשם האשמים. שמחים אתם שאני מת. הייתם מתים שאני מת. אני יודע בדיוק את האמת.

לא אתה שרון, ולא אתה ברן, ולא אתה גורודיש, ולא אתה דיין, לא אתם. אני ניצחתי את המלחמה לבד. אני אמרתי לטנקים להיכן ללכת, אמרתי לדוברות היכן נמצא ראש הגשר, אני שלחתי את עצמי קדימה לשום מקום, אני לא שמעתי כלום כי לא נאמר כלום על מה צריך לעשות ואיפה. ושוב מסתבר שהייתם עסוקים בהקלטות. סינגלים אתם מוציאים כל שנה, וביום שישי האחרון סוף סוף יצא הדיסק הסופי. ואין בושה בכם. כלום. עזי מצח. לוחמי מיקרופונים מפענחי תמלילים. כוכבי רוק אנד בום. כמה שאני שונא אתכם.

ואין לכם טיפת אומץ לשתוק. לא להגיד דבר יותר לעולמים. פעם אחת תעמדו בשקט ותספגו את שאומרים לכם בפרצוף. פעם אחת אל תגידו מילה. פשוט תקשיבו. אנשים עוד צורחים את האימה. תקשיבו. אנשים עוד חשים את חוסר האונים לפני הנפילה בשבי. חלק לוחשים, לא יודעים בדיוק איך אומרים צרחה. תאזינו. עזבו את הטייפים שלכם, את הרישומים שלכם, את הקומבינות שלאחר המלחמה ההיא. קצת פחות עונג עצמי מהאגו שלכם. ואין. אתם תמשיכו ותהפכו את הסיוט של האחרים למלחמות המלים וההאשמות שלכם אחד את השני. כאילו משהו ישתנה. כאילו יום אחד תודפס הכותרת הראשית שתגיד 'הוא אשם והוא לא'.

תשכחו מזה. ואני שונא אתכם על זה שאפילו פעם אחת אתם לא מסוגלים לשתוק. תנו למסויטים לדבר. תנו לצורחים לצרוח. אני יודע ששום דבר לא יעזור, החגיגות בפתח. היכונו לחגיגות השלושים. כן, תהיה צפירה".

יורם קופרמינץ נולד בחיפה ב-1954. למד בבצלאל במחלקה לאמנות בשנים 1976-1980. הציג תערוכות יחיד בארץ ובעולם והשתתף בתערוכות קבוצתיות רבות. כתב ב"תרבות מעריב", הגיש תוכניות ברדיו, ובשנת 2000 יצא לאור ספרו "אוקטובר יומן מלחמה" בהוצאת בבל. את עבודותיו ניתן לראות גם באתר "מצב נפשי":  http://www.yoramkupermintz.com

 

לאיוונט: https://www.facebook.com/events/548167375256905/permalink/548171445256498/

 

סדנאות האמנים, קלישר 5, ת"א | שעות פתיחה: שלישי עד חמישי 15.00-19.00 | שישי ושבת  11.00-14.00

הודעה לעיתונות יורם קופרמינץ אוקטובר