הרי ידוע שאני אוהבת הפתעות. היצירה ״פין פציל״ הפציעה אלי פתאום מתוך 'Holding', תערוכה שעוסקת בהורות, באמהות. היה לי ברור באותו הרגע שיש לי שלוש דקות לפרק אותה, לנקות ממנה את אבק המדבר במגלר, להרכיב ולהשיב מחדש. לתת מתנה אחת מלומדת, שלא למדה דבר, מעמידה פני תם בתוך טינופת גדולה.

במילים אחרות אהבה.

כמה ישראליות, כמה מסיפור חיינו נמצא בפרט קטן, בהגדלה: 

היו היה לי פעם רובה. לא כל כך מוזר. להרבה אמהות שהיו פעם ילדות שהלכו לצבא היה רובה.

גם אני הסתדרתי בשלשות, גם עלי צעקו כששמן וגריז ופלנליות משתרכות בין ידי. החייל האמיץ שוויק? גם אני. וכשמפרקים את הנשק לחלקיו, מגיעים למפתח הלב. פרט קטן – פין פציל. יש שיודעים שאסור שילך לאיבוד, ואם ילך תשארי שבת. לכן קוראים לו גם ״פין שבת״ לפעמים. כמה ישראלי, כמה פאלי. ברור.

אבל בתערוכה על הורות, ילד, מה לנו ולפירוק הגוף, פירוק הנפש עד מפתח הלב. מה לנו המתפצלים לאינסוף, הנאבקים בין הקרבה לקורבן. קודם הקרבה שלנו ואחר כך שלו למדינה, לצבא, לחברה.

הורות ישראלית, היא להתפרק לכל חלקייך, הרצון העז לאחוז באגרוף היד, לא לשמוט, לא להיכשל. כשקול הבכי, הקול הפוקד, הפנימי והחיצוני זועק עלייך, יורים עלייך, התינוק שלך רעב. מי לא התעוררה ורצה במדבר ולא ידעה איך קוראים לה כבר. מי אמר מלחמה. מי ביקש ממך אמא, בואי תשארי לשבת אינסופית, תשאבי למערכת יונקת, חסרת רחמים, שכולה עובר קטן. בואי תתפצלי לאינסוף דמויים.

וכשדעתך פזורה ואת בלחץ, זה רק את והפחד המקנן לאבד, להישאר עם הגלילים הריקים.

הורות ישראלית, להתפרק לכל חלקייך, לחדול מהאש והבערה שלך והתשוקות ולאחוז בחוזקה באגרוף ידך, לשמור על הכח, לא לאבד אותו ואותך, וביד רועדת להרכיב את כל הקונסטרוקציה הזו מחדש.

–

אביטל גלוברמן משוררת, עורכת ומייסדת החוטם- מגזין לשירה ספרות ואמנות. www.hahotem.com

–

התערוכה 'אחיזה' מוצגת בחללית, הירקון שבעים בתא עד 18.10

מיכל היימן, איל תגר, מירב הימן, יעל ברונר, יעל שחר, אנה פרומצ'נקו, לירז פאנק, אבישי סיון, מיטל סעדון, חיים גל און


אוצרת: שרי גולן

פרטים נוספים על התערוכה