גילה גרינפילד מציגה "ציורי סלון" באוצרותו של ליאב מזרחי

גילה גרינפילד  Gila Greenfield

"ציורי סלון" Living Room Fantasies

אוצר: ליאב מזרחי Curator: Liav Mizrahi

19.10 – 26.9.2019

פתיחה: חמישי 26.9 בשעה 19:30 בית האמנים ע"ש זריצקי, תל אביב

שיח גלריה: שבת 5.10 בשעה 12:00

עבודותיה של הציירת גילה גרינפילד בתערוכה "ציורי סלון", מושפעות מתהליכי השכפול, פירוק והרכבה האופייניים לטכניקת הקולאז'. בחלק מהציורים ישנם גזרי נייר ובחלק זוהי אשליה. חדרי סלון אלו, מצוירים בחלקם כחלל קיים ובחלקם, המצאה פרי דמיונה של הציירת. גרינפילד גוזרת פרגמנטים מהמציאות ומרכיבה מחדש חדרים שיש בהם התרפקות נוסטלגית או כמיהה להגשמת פנטזיה. במידת מה, המבט הראשון מחבר את העבודות עם תנועת הקוביזם וראשית הדאדא. אך לפני שנעבור לסלון, הייתי רוצה לגשת אל אחד מציורי החדרים הידועים ביותר בתולדות האמנות, כסוג של נקודת מוצא, "חדר השינה" של ואן גוך. ואן גוך צייר את הציור שלוש פעמים. פעם אחת מתוך התבוננות ופעמיים מתוך הזיכרון. את הציור הראשון צייר בעודו שכר חדר בעיר ארל (Arles). את השניים האחרים צייר כשהוא כבר עזב את המקום, כל זאת בעידוד אחיו לצייר שוב ושוב את הציור. מה שניתן לראות בשלושת הציורים הוא את המתח בין ההתבוננות לבין הזיכרון. את מה שהעין רואה לבין מה שהצייר בונה, אחרי זמן מה, בפנטזיה שלו. מתח זה, בין מה שמזוהה כמוכר, נוח, חם ומזמין לבין מה שנשבר, מתקלף ונטוש. ציוריה של גרינפילד בתערוכה בנויים כמנהלים דיאלוג בין מתח זה שהוזכר לעיל. הם בנויים טכנית ורעיונית מכמה שלבי עבודה. ראשית, גרינפילד מגיעה לעולם הציור הקונבנציונלי והמסורתי, דרך ציורי חוצות גדולים במרחבים אורבניים. טכניקה אשר הוכשרה בה והיא הבסיס הראשון והבולט מבין יסודות ציוריה. בתערוכה, במרבית הציורים, ניתן לראות קירות מתקלפים והנחת צבע וטקסטורה לא אחידות.  דרך שכבות של סיד וצבע, עבודת שפכטל ומברשת, בין הוספת שכבה לקילופה של אחרת, בונה גרינפילד את חדריה המומצאים. בין שכבות אלו שוזרת ומשבצת את שכיות חמדתה. מקשטת את הסלון שזה הרגע בראה.

גילה גרינפילד, "פנטזיית מזרח תיכון" אקריליק על בד, 100X100 ס"מ, 2019

חללים מתקלפים אלו, העולים מתוך הקנבס השטוח, מיצרים תחושת הסתה מן המציאות. אלמנט זה בא לידי ביטוי במתח שבין השטיחות הצבעונית לבְּלַט הריאליסטי בזכות הפרספקטיבה ועבודת האור- צל.

גרינפילד, הציגה בעבר עבודות קולאז' אך בתערוכה כעת, שיבוצי הנייר כמעט ואינם נוכחים ומחליפים אותם: ציור ריאליסטי וחקר בקומפוזיציה ופורמליזם. שילוב של טכניקות ונקודות מוצא אלו בציורים, הן ניסיונות של גרינפילד לאתגר את מושג החדר. הציירת, מנסה לצאת מהקונבנציה השכיחה של חדר מגורים ומרחב מחייה ולהציע הצעות שהן פירוק והלחם מחדש של מה שמקובל או נתפס כמובן מאליו.

בתערוכה, סדרת ציורים ענפה, מעל תריסר. כולם בנויים באותה שיטה של קילוף וגריעה לצד כיסוי והסתרה עד כדי שיבוש הדימוי. גרינפילד, בציוריה מושפעת ממגזינים לעיצוב הבית שיצאו לאור בשנות ה 50 וה 60. המגזינים הופנו בעיקר לנשים ויצרו למעשה את תדמית הסלון האולטימטיבי בו הנוכח והנעדר האנושי מנהלים בניהם יחסי כוחות. מתוך מגזינים אלו, שואבת גרינפילד את האסתטיקה הדקדקנית, את הקישוטיות החוזרת לאורך הציורים ואת ההקפדה בסידור הדימויים העולים על גבי הקנבס. מושגים עכשוויים כמו Retro  ו Vintage משמשים כאן עוגן ומשענת משמעותית בבסיס הציורים ועוזרים לייצר פנטזיה של מרחב.

מרחב זה, קרי הציור, מהווה מפגש בין דימויים מתרבויות וזמנים שונים אבל גם רומז לפרקטיקות שונות של מפגשים פיזיים הבאים לידי ביטוי בארוטיקה מוסוות.  אבל לא רק מתוך מגזינים ומן המוכן לוקחת גרינפילד את מקורות השראתה. במקרים רבים היא פולשת לזירות ומרחבים, מצלמת, מדפיסה ומנכסת לעצמה את החלל. בצעדים אלו היא הופכת להיות גם השולטת ביחסי הכוחות בין מה שקיים לבין מה שנברא תחת ידיה.

כבלשית, היא מתחקה  אחר מפגשים אסתטיים. אוספת פריט אחר פריט והופכת את הסלון לחדר פלאות.

אל תוך חללי הסלון המצוירים בוחרת גרינפילד לצטט יצירות אמנות מתקופות שונות. חלקן מוכרות וחלקן אנונימיות יחסית. רובן של נשים יוצרות מתקופות שונות. בחלק מהציורים זהו רק גוף של אישה מפוסלת או דיוקן של אישה נערצת. שילוב יצירות האמנות בתוך הסלון מעיד על עיסוק וניסיון בשבירת הבורגנות מחד ועל יצירת מציאות מדומה אלטרנטיבית, מאידך.

רבדים אלו המוזכרים לאורכו של הטקסט המובא כאן, מהדהדים עם רעיונותיו של וולטר בנימין בטקסט "פריס, בירת המאה התשע עשרה" המורכב ממספר טקסטים קצרים שנכתבו בפריס בסוף שנות העשרים ולאורך שנות השלושים, של המאה הקודמת. בנימין, בזמן כתיבת המאמר, הושפע מאד מהסוריאליזם, זרם שגם גרינפילד מושפעת ממנו, הן במדיום הציור והן במדיום הצילום ובוודאי בחיבור של שניהם על גבי הקנבס כפי שניתן לראות בתערוכה. זהו אותו עולם חלומי שבו החפצים מסודרים מחדש במטרה לעורר רגש.

גרינפילד מציעה את ציוריה כאלגוריה למצב קיומי: מתקלף, שבור, מפורק אבל בו זמנית בעל חן, Shik בעל אלמנטים בארוקיים עמוסי פרטים דקורטיביים עם דקדקנות פדנטית. בנימין מכנה פרקטיקה זו כ "חזון תעתועים". אצל גרינפילד זה בא לידי ביטוי בציורים של סביבה בעלת ערך לצד מסגרות ריקות וחללים פנימיים חסרי דימוי.

גילה גרינפילד, "הספה של ונוס", אקריליק וקולאז' על בד, 110X80 ס"מ, 2019

חלק נכבד מהטקסט של בנימין, מוקדש גם להולדת הצילום. בנימין מתאר את מותו של הציור, במיוחד בתחום הדיוקנאות. בשנים הבאות ימשך המאבק בין הציור לצילום, אך חשוב לומר כפי שניסח זאת ארנולד האוזר – כי הציור הנטורליסטי ביותר שיהיה – הוא אידיאליזציה של המציאות.[1]  גרינפילד משלבת בציוריה רסיסי צילומים, חלקם מסווים מאד וכמעט ולא ניתן להבחין בהם, אך הם שם. הם העיניים המביטות בדיוקן חצי מצויר חצי מצולם, הם הרצפה הגאומטרית שהפכה לקיר מתקלף. המאבק בין הצילום לציור הוא מאבק שגרינפילד שרויה בו. בהמשך משתלבות דרכיהן של בנימין ושל גרינפילד ונפגשות בסלון.

וולטר בנימין כותב: "לגבי האדם הפרטי נוצר לראשונה, ניגוד בין שטח המחיה למקום העבודה. הראשון מתכונן בפנים הדירה. המשרד הוא משלימו. האדם הפרטי, המוסר במשרד דין וחשבון לפני המציאות, דורש מהפנים שישעשע אותו באשליותיו. צורך זה דוחק שבעתיים, כאשר אין בכוונתו להרחיב את שיקוליו העסקיים לכדי שיקולים חברתיים. בעיצוב סביבתו הפרטית הוא מדחיק את שניהם. מכאן חזיונות התעתועים של הפנים. זה מייצג לאדם הפרטי את היקום. בו הוא מקבץ את המרחק ואת העבר. הסלון שלו הוא תא בתיאטרון העולם".[2]

הקמת הסלון כמרחב מחייה לאדם הממוצע הפך כל אחד מאתנו, שיש לו סלון, לפנטזיונר ולאספן. באופן הזה שמרחב הסלון הוא הצעה לפנטזיה לאורך חיים וחומרים (מוצרים) שהיינו רוצים. אנחנו עושים זאת דרך הטלוויזיה ומכשירי החשמל בסלון, אוסף הציורים המועתקים, הפוסטרים הזולים, מזכרות מנסיעות וצילומי משפחה או מושאי הערצה. כל פרט שיש לנו בסלון הוא בעצם רפליקה של חלום. גרינפילד מעלה את תזה זו על גבי בד. אנו נמצאים בתערוכה שהיא "קולאז' של החיים", כפי שמנסחת זאת יפה האמנית. ריבוי טכניקות, השפעות וציטוטים וכל זאת מבלי להתייפייף ולמצוא חן. זהו תאטרון של ציירת אחת, החוגגת את החיים ואת היצירה מבלי התנצלות. כל חדר בתערוכה, כל "סלון", הוא פנטזיה של אי בודד שאליו גוררת גרינפילד את כל מושאי אהבתה וחלומותיה. היא מאפשרת לנו, הצופים לנדוד אל מרחבים אלו בחיפוש אחר שפיות.

 

[1]  האוזר, ארנולד. היסטוריה חברתית של האמנות והספרות, כרך ב', הקיבוץ המאוחד, 1989. עמ' 175.

[2]  בנימין, ולטר. הרהורים, כרך ב',  תרגם מגרמנית דוד זינגר, הקיבוץ המאוחד, 2003. עמ'  40.

גילה גרינפילד, דיוקן עצמי ביפו עם מיקלין תומאס, אקריליק וקולאז' על בד, 84X113 ס"מ, 2019

גילה גרינפילד נולדה בשנת 1969. חיה ויוצרת בתל אביב. ב- 2017 הציגה תערוכה זוגית 'מרחבי תודעה/פנים' עם אביה האמן יצחק גרינפילד במקום לאמנות בתל אביב. הציגה בין האמנים המבטיחים בחממת האמנים העצמאיים ביריד 'צבע טרי' 2016. ב- 2010 הציגה תערוכת יחיד 'פאטה מורגנה' בבית האמנים בתל אביב. גרינפילד זוכת מלגת שהות ולימודים לאמן נבחר (2001) מטעם עיריית ירושלים בבית הספר Cité Création, ליון בצרפת המתמחה בציורי קיר על בניינים במתחמים אורבניים ברחבי העולם. בין השנים 2000–2014 עסקה בעיקר בפרויקטים מוזמנים בינלאומיים של ציורי קיר, תחקירים ותיעוד היסטורי על גבי בניינים ובמרחבים ציבוריים. גרינפילד בוגרת "ויטל" 1995, מגמה לתקשורת חזותית; 1995–1997 למדה ציור אצל ירדן וולפסון בירושלים; 2011–2014 למדה ציור אצל מאיה כהן לוי בסטודיו "חדר עבודה", תל אביב.  gilagreenfield.com

בית האמנים ע"ש יוסף זריצקי אלחריזי 9 ת"א. שעות פתיחה: ב'-ה' 10:00-13:00, 17:00-19:00 | יום ו' 10:00-13:00 | שבת 11:00-14:00

הצטרפו לאיוונט