הדבר הבא: ענבל הופמן ב״לכל הרוחות״ כחלק מ״סלע אדם״ במוזיאון בת ים

ענבל הופמן: אמנית, סטודנטית לתואר שני באמנות בבצלאל ואמא לשני ילדים

איפה אפשר לראות עבודות שלך?

כרגע, במוזיאון בת ים. אחר כך, לפי הסדר: רוני לנדה ואני עושות פרוייקט מוזמן לחלל הכניסה של הביאנאלה לחומר במוזיאון א"י. אחרי זה ב'גלריה בגליל' – הגר בריל אוצרת פרוייקט קבוצתי. לסיום, תהיה לי תערוכת יחיד במוזיאון ישראל בירושלים ובמקביל את תערוכת הבוגרים של התואר השני, קל!

מה תוכלי לספר לנו על התערוכה במוזיאון בת ים?

זו תערוכה קבוצתית שאוצרת נוגה דוידסון, שעוסקת בהסטוריה של העיר בת ים, אבל יותר באיך בעצם מספרים סיפור שנהפך לנראטיב, שנהפך להסטוריה. העבודה שלי היא נדנדת סלפי מתנפחת, והיא מדברת על פיסול ויחסיו עם המוזיאון בעידן הדיגיטלי. העבודה שואלת מה מכתיב את הפוקוס בשיח התרבותי בעידן הזה. החלטות של 'נבחרי התרבות'- המוזיאונים והגלריות, או הסיפור האישי של כל אחד מאיתנו כפי שהוא משודר במדיה החברתית. מבחינתי לפחות, אני אומרת דרך העבודה שהקהל הוא האמנות, ההאשטאג הוא הגלריה, ושכולם יחפשו.

איך היה לעבוד על נדנדת סלפי מתנפחת? נשמע כיף.

העבודה הזו היא פרי תהליך פיתוח ארוך. זה התחיל בכך ששאלתי את עצמי ״למה יש לי דחף בלתי נשלט לעשות סלפי במוזיאון?״ בימים כתיקונם סלפי אינו חלק משגרת יומי. אז מה נשתנה?
במסגרת קורס של התואר השני המרצה אוהד זהבי אפשר לי לברר את העניין בצורה יותר אקדמית. היתה לי תחושה שיש איזו מגמה של התנגדות בקרב מבקרים במוזיאון לכללי הטקס, ליראת הכבוד ולתחושת הבלבול שמתלווה הרבה פעמים לחוויה. צללתי לתוך מאמרים שעוסקים בכך וכשעליתי חזרה לאוויר, הבנתי איך סלפי משמש כפעולת התנגדות. חשתי את עצמי כמבקרת, קיבלתי תוקף לדברים, וכל שנותר הוא לצקת את המידע הזה לתוך הפרקטיקה שלי כפסלת. היה לי ברור שאני צריכה לעשות פסל שמתממש כפסל רק כאשר מפעילים אותו, וכך המעמד של הצופה-המשתתף, האובייקט והאמן שווה ביצירת העבודה. הדימוי נוצר רק על ידי פעולה של צילום עצמי, כשהמרחב הלבן של המוזיאון מתפקד כרקע מושלם.

העבודה היתה מורכבת גם מבחינה טכנית, כי אי אפשר לעשות סלפי באמצעות שלט רחוק. היה צריך להמציא מנגנון, והנדנדה היתה צריכה לעבוד בתנועה הופכית מושלמת למפרש, שגם זה היה כאב ראש מלכותי. בסוף הכל הסתדר. יש בהרבה מהעבודות שלי מורכבות טכנית והתערבות טכנולוגית, בן הזוג שלי שהוא אדם מוכשר בפני עצמו לוקח את העול היצירתי הזה על הכתפיים שלו, וככה מתאפשר לי לתכנן דברים שהמורכבות שלהם גדולה ממה שהייתי יכולה לעשות לבד.

עוד משהו שתרצי לשתף?

אני לא המראתי מהמסלול האופייני של פרחי האומנות בארץ. עשיתי המון דברים בהמון תחומים לפני שהתחייבתי (לעת עתה לפחות) לתואר אמנית, ולכן אני פועלת בשדה הזה עם איזה פיכחון ומבט ביקורתי, בנוסף על ההתלהבות המתבקשת. ומהעמדה הזו העבודה במוזיאון בת ים היא רק תחילתה של בדיקה יותר מעמיקה שאני מקווה לעשות בהינתן ההזדמנויות המתאימות. אני מקווה לחתור תחת ההגמוניה המוסדית בכל מוזיאון אפשרי!

וכמובן, שתהיה שנה טובה 

לסיום, בחרי דימוי אחד של אמנית שאנחנו חייבים להכיר

Now Just Dangling Still (2008) Sarah Sze

כאמנית מעולם לא התחייבתי לפרקטיקה אחת. אני יכולה להיות אמנית וידאו, אינסטליישן, אינטראקטיב, ביו-ארטיסט ופרפורמנס בשחייה צורנית אם זה משרת את הרעיון בעבודה. אבל כשראיתי את העבודות של שרה צה לראשונה, הרגשתי איך כל השברים שמרכיבים את עולמי מתארגנים להבנה שלמה, לתפיסה חזותית מלוכדת ובעלת היגיון פנימי, כל השאלות שעוסקות במגע של אמן עם העולם: מה זה פסל, מה זה יקר, מה זה חלל, מה זה האביטוס, מה זה גדול ומה קטן, מה חשוב ומה זניח, והכי משמעותי מהכל מה היא כלכלת הזמן שלנו, כולם קיבלו אצלה מענה. שרה צה פוסחת על כל הסעיפים בעבודות שלה, שוברת המון קונבנציות מקובלות בנוגע לפיסול. היא עושה דבר מדהים, היא נותנת לצופה חוויה חזקה של תשומת לב, היא משקיע בצופה את כל זמנה, זה מתבטא בפסלים ענקיים המורכבים מפרטי פרטים של עבודת נמלים, ולכן המפגש עם עבודה שלה מטעין בתחושה שפירגנו לך- השקיעו בך משאב יקר- זמן. אתה עומד מול הגבבה שלה, החומרים הפשוטים, התלויים על בלימה, ומבין שלא צריך שיש קררה, או יציקת זהב בשביל לבצע משהו נשגב.