ערן הדס:
אני משורר דיגיטלי, כלומר כותב שירים כמו אנשים רגילים, אבל אני כותב תוכנות שכותבות עבורו את השירים. מעבר לזה אני מאמין ששירה צריכה ויכולה לצאת מחוץ לגבולות הדף, ולכן אני יוצר גם עבודות מדיה ואמנות קוד. באמתחתי לא מעט יצירות מתחום חילול השירה והצ'טבוטים, להם טבעתי את הכינוי העברי בוטפטנים. אני מלמד במסלול למדיה דיגיטלית בביה"ס לקולנוע באוניברסיטת תל-אביב, בתואר השני לעיצוב משחקים בשנקר ובביה"ס לאמנויות המילה בירושלים.

איפה אפשר לראות עבודות שלך?

כולם מדברים על כך שאמנות היום לא נמצאת במוזיאונים אלא ברשת או בחיים עצמם. ואכן, הפרויקט הכי פופולרי שנטלתי בו חלק לאחרונה נמצא ביוטיוב, והוא השיר Blue Jeans and Bloody Tears, שהוא פרויקט שבו בינה מלאכותית יצרה שיר ארוויזיון מתוך למידה של שירי האירוויזיון מכל הזמנים. הפרויק היה בהובלתו של נמרוד שפירא, הפיק מוזיקלית אבשלום אריאל והשתתפו בו המון אנשים (ומעט חברות, כמו אורקל). אני כתבתי את התוכנה שכתבה את המילים.

ממש עכשיו חזרתי מהשקת ספרי השמיני Half Reading בגרמניה. אני מציג שם יחד עם איל גרוס פרויקט בשם האוצר האלקטרוני במוזיאון Heinz Nixdorf בפדרבורן, שבו בינה מלאכותית של צייר ובינה מלאכותית של אוצר מנסים להגיע יחד ליצירה משותפת.

כאן בארץ, במוזיאון פ"ת, אני מציג עם איל גרוס עבודת המשך, בשם ׳מצלמת מציאות חלופית׳. הקהל מוזמן להעלות תמונות, והעבודה מציגה את הדרך שבה הבינה המלאכותית מעבדת אותן, מה היא רואה בהן, ואיזו מניפולציה היא עושה עליהן כדי שהן יהיו משמעותיות בעיניה.

מתוך העבודה ״מצלמת מציאות חלופית״

על איזה פרויקט אתה עובד כרגע?

פרויקט בשם I Love the Look of Words יחד עם מיה מרום. זהו פרויקט שבו אנחנו לוקחים קבוצות של מילים, מייצגים אותן כתמונות, ונותנים לבינה מלאכותית ללמוד את התמונות ולייצר תמונות דומות להן. כך נוצרים יצורים שנראים כמו מילים אבל הן לא. גרסה ראשונית של הפרויקט הוצגה בגלריה חנינא אבל יש עוד הרבה עבודה. כמו כן, ב-25.8 אכנס לגלריה ברבור בירושלים לשבוע ניסויים בטקסט ובפרפורמנס יחד עם לוני מונקה.

איך עובדים על פרוייקטים מהסוג הזה?

הדבר החשוב ביותר עבורי הוא שהיצירה שלי לא תנבע מתוך הבעת רגש מיידי, אלא מתוך מרחק מהשפה. המטרה היא שהקהל יחווה רגש או מחשבה שאי אפשר להעביר דרך שפה. במובן הזה, אני מנסה לצעוד בדרך שהתוו הסוריאליסטים, סופרי אוליפו, משוררי השפה הפוסטמודרניים ויוצרים קונספטואלים.

כיוצר קונספטואלי אני חייב למצוא רעיון. לא אעז לכתוב שניה לפני כן. אני מחפש רעיונות שעוסקים בהשלכות החברתיות והפוליטיות של טכנולוגיה, או בנקודות שבהן אנו משווים את הטכנולוגיה לעצמנו כמעין מראה שבורה. אני אוהב רעיונות שבהם היוצר מנסה להיכנס מתחת לעורה של הטכנולוגיה, גם אם אין לה כזה. אני אוהב לקחת טכנולוגיה, ובמקום להתחרות בגרסה החדשה והמשוכללת ביותר שלה, דווקא לרדד אותה ולהציג אותה באופן מינימליסטי. אני מרבה לשתף פעולה עם אחרות/ים, מתוך הבנה שהראיה היצירתית שלי חוזרת על עצמה ושיתוף פעולה גורם ליצירה להיות מגוונת יותר, ופחות מוכתבת מתוך האישיות שלי.

אני גם יוצר בהבזקים. לדוגמה, את תוכנת הטקסט לשיר הארווזיון כתבתי, או ליתר דיוק, אימנתי (מודל) לפני נסיעה לצרפת אבל בלי להריץ אותה כדי לקבל תוצאות, כי קיבלתי הודעה מנמרוד שהתקציב נפל והפרויקט בוטל. כשהייתי בצרפת על רכבת בין פאריז לאנגולם, הרכבת נעצרה לפתע. אחרי חצי שעה הודיעו שהיא נתקלה בצבי, ובמהלך השעה הקרובה ייערכו בדיקות לוודא שהרכבת לא נפגעה. בשעה שנותרה הרצתי את המודל וזה לבסוף הטקסט שנעשה בו שימוש בקליפ.

איזו תערוכה ראית לאחרונה ומה תוכל לספר עליה?

ראיתי לאחרונה מספר יצירות של אורי לוינסון, שחלקן מבוסס על תערוכת יחיד יוצאת דופן שלו, בשם Anti2Block, בגלריה עודד שתיל. הגלריה נמצאת בדירה פרטית, ואורי, שהוא גם מהנדס, לקח את סביבת היצירה לקצה. הקהל נכנס לסלון, מתיישב על אחת הספות, ופתאום הן מתחילות לשוט בחדר, כל העצמים שאמורים להיות דוממים מתחילים לרקוד, והבית הופך לציור חי של רנה מגריט. זו יצירה שגרמה לי לחשוב על אמנות במובן הרעיוני, אבל גם במובן החברתי והנדל"ני.

לסיום, תוכל לבחור עבודה של אמן או אמנית שאנחנו חייבים להכיר?

The Two בחרתי עבודת רשת של ניק מונפורט. זוהי יצירת ספרות חישובית שמערערת את כל תפיסתנו על שפה ומגדר, בשלוש שורות.