מדור מאת יהונתן ה. משעל // שיחות קצרות עם אמניות ואמנים על תערוכות המוצגות עכשיו.

נעה גינזבורג: אני נעה, ואני אמנית ויזואלית שיוצרת מיצבים. אני בונה את האובייקטים שמרכיבים את המיצבים בכל מיני מדיומים, ביניהם פיסול מורכב ורישום במדיה מעורבת, טקסט, אור וגם עם סאונד. בשנים האחרונות אני מתגוררת בברוקלין, ניו יורק, שם גם למדתי לתואר השני באמנות בהאנטר קולג'. בארץ למדתי אמנות בשנקר' ולפני זה מדעי הרפואה באוניברסיטת תל אביב. חוץ מזה, אני רוקמת על כובעים (@RADICALCOZINESS), עובדת גם בתפקידי עריכה שונים באתר שמיועד לרופאים וגם מלמדת אמנות באופן עצמאי ומוסדי. 

איפה אפשר לראות עבודות שלך?

בתערוכת יחיד חדשה בסדנאות האמנים בתל אביב, שנקראת לראות תת-עורית. וכמובן, באינסטגרם, ובאתר שלי www.noaginzburg.com. לאחרונה התפרסם ביקור סטודיו שערכו איתי מיכל ב. רון והאנה ברוקמולר, שאני משתפת איתן פעולה בכל מיני פרויקטים, במגזין תוהו, ואנחנו מדברות שם לעומק על האובייקטים הפיסוליים שלי שאני מכנה Extra Ocular Objects, על ביתיות, על סדרת העבודות שלי #noajump ו #radicalcoziness וגם על סולידריות.

Radical Coziness

–

יש לך תערוכה חדשה בשם ׳לראות תת-עורית׳ בסדנאות האמנים. מה תוכלי לספר לנו עליה?

התערוכה היא הרחבה של המחקר שלי על אופני התבוננות, תפיסה והאזנה עמוקים. בהרבה מובנים היא תוצאה של שנת המגפה, כי היא הביאה אותי לחפש דרכים ליצור חללים תלויי מקום בהעדר חלל, בעודי נעה בעצמי בין מקומות, ארצות ובתים, בסוג של לימבו בירוקרטי. התערוכה כוללת דימויים דו מימדיים שנוצרו באופן דיגיטלי המוצבים כאובייקטים על משטחים שונים, כטפט, כעבודות על קיר, על הרצפה, על קירות בחצר הגלריה, וכן עבודת סאונד שנוצרה במיוחד לחלל. 

נעה גינזבורג – מראה הצבה, מתוך התערוכה. צילום: שיר לוסקי

–

התערוכה כוללת בקצוות שלה גם את חללי הסטודיו שלי, שמהם אעבוד בחלל בזמן התערוכה. לפני התערוכה עבדתי בחלל הסמוך בסטודיו ׳אמן אורח׳ ורציתי להמשיך לבוא סטודיו, גם אם זמני, אז בניתי לי אחד בתוך החלל – מתחת לעץ, שעל הקירות שלו תלויות עבודות רישום, וסטודיו חוץ עם גינת מאביקים, ואני מתפקדת כאן גם כמתווכת, מנחה, חוקרת התנהגות ומודדת. 

העבודות המופשטות נעשו במבט חדש על טכנולוגיה ותיקה- הן אוטו-סטריאוגרמות, והן מאפשרות למתבונן לחלץ דימוי תלת-מימדי מתוך דימוי דו מימדי החוזר על עצמו. הדימויים הממוחשבים נוצרו באמצעות מנגנונים אינטרנטיים ועריכה דיגיטלית, והם מהווים תרגיל מתמשך בהפשטה. מרחפים בהם טקסטים, צורות ביומורפיות המבוססות על קולאז'ים של פסלים מורכבים ורישומים במדיה מעורבת שיצרתי. החלל בכניסה מבוסס על קולאז'ים של שבהם חיברתי רפרודוקציות של הירונימוס בוש והילמה אף קלינט שאני מוצאת בהן קשר צורני, צבעוני ורעיוני אף שנוצרו בהפרש של מאות שנים. 

–

נעה גינזבורג – מראה הצבה, מתוך התערוכה. צילום: שיר לוסקי

–

אוטוסטריאוגרמות מאפשרות על ידי התבוננות "מעבר" לדימוי והרפיית העיניים לראות בכל עין בנפרד, ולהכנס לחלל שהוא קפוא ודינמי בו בזמן – הקומפוזיציה והגודל של החלל שנפער תלוי במקום בו תעמדי או ממנו תביטי, והיא גם תזוז איתך כשתניעי את הראש. בסריקת קוד QR שבכניסה ניתן להאזין לעבודת סאונד באוזניות האישיות של המבקרים והמבקרות, בסטריאו- בעברית ובאנגלית, או בבחירת ערוץ הקול באחת האוזניים. הסאונד הוא הצעה לכוריאגרפיה או קריאה לא ליניארית בחלל ובעבודות, שכוללת הנחיות או הצעות ספציפיות מה לעשות עם הגוף, ותוך כדי מאטה את הקצב של התנועה. אפשר לשמוע אותו כאמביאנט בבליל של שתי השפות שערוכות יחד, או להקשיב ולפעול לפי ההנחיות. 

– 

איך התחלת לעסוק באוטוסטראוגרמות?

התחלתי לעבוד על האוטוסטראוגרמות לפני כשנה כאשר ד"ר מיכל ב.רון וד"ר האנה ברוקמולר, חוקרות והיסטוריוניות של האמנות ושותפתיי לעשיה בשנים האחרונות הזמינו אותי ליצור התערבות ויזואלית לטקסט שכתבו למגזין Counter Signals. זה היה באפריל, ניו יורק היתה תחת הוראת shelter in space ותערוכת מיצב מורכבת ואינטרקטיבית שהייתי אמורה לפתוח בשיקגו בדיוק נדחתה לזמן בלתי ידוע. תקופה מלחיצה, היה מסוכן לצאת החוצה, הכל הרגיש לא בטוח ובאויר. וחשבתי לעצמי, מתי נוכל שוב להפעיל מיצב יחד? לשהות יחד בחלל לאורך זמן?

נזכרתי בספר שמצאתי בביקור האחרון שלי בישראל כמה חודשים לפני כן, כשפינינו את ביתה של סבתי שנפטרה, שהכיל אוטו-סטראוגרמות, וכמה אהבתי את היכולת לברוא חלל לרגע, והחלטתי שאני רוצה ליצור כאלה בעצמי. אני מתעסקת במיצבים שלי בדרכים שבהם אופני ראיה והאזנה משנות את התפיסה בצורה רצונית או בלתי רצונית, והטכניקה הזו מאפשרת לראות בתלת מימד דימוי שהוא דו מימדי רק כאשר אנחנו מבטלות את יצירת הדימוי התלת מימדי שהמח שלנו מורה עליו מתוך הרגל. אנחנו צריכות לראות מחוץ לגוף, חויה חוץ גופית, אם ניתן לכנות זאת כך. 

–

נעה גינזבורג – מראה הצבה, מתוך התערוכה. צילום: שיר לוסקי

–

בפרוייקט עם האנה ומיכל יצרתי שישה דימויים, כל אחד לשער אחר בטקסט שהן כתבו, דימויים שהיו דומים זה לזה במבט ראשון אבל מה שריחף בתוכם הלך והפך לפחות מוגדר- מטקסט, לרישום שכלל טקסט, עד לדימוי שהיה מופשט כמעט לגמרי עם רמזים לצורה גאומטרית. זו עבודה שנעשתה לפרינט של המגזין, ועניין אותי לראות אותה בסקייל אחר. וכשקיבלתי את ההזמנה מורד זפרן גני בסדנאות האמנים בתל אביב להציג תערוכת יחיד בחלל הגדול זו היתה הזדמנות: חשבתי איך ליצור תערוכה בחלל הזה כשאני רחוקה מהחומרים שלי שארוזים במחסן בניו יורק, ואיך לא ליצור עוד אובייקטים נפחיים, עוד דברים לאחסון. כל מה שהבאתי איתי לביקור היו כמה רישומים שהתחלתי לעבוד עליהם בקיץ, מסדרת המעטפות שלי, וצבעי עפרון.

הרישומים האלה משמעותיים בבניית הדימויים הדיגיטלים, אבל לא רציתי להציג תערוכת רישום אלא ליצור מיצב תלוי מקום לחלל בעזרת ההצבה של האוטוסטראוגרמות, שאני קוראת להם מיצבים בהעדר מקום. היה חשוב לי להנות מהאפשרות להיות ממש בפועל בחלל. לעמוד מול העבודות האלה, שמושפעות ממנח הגוף שלנו מולן, וגם מהשתתפות של יותר מאדם אחד. בנוסף, רציתי לראות עד כמה אני יכולה לדחוק את הפיקסלציה וההפשטה של החלקיקים שמרכיבים את הדימוים האלה בלי לפגוע באפשרות של הדימוי התלת מימדי להתממש. עבודת הסאונד שבחלל עושה פעולה דומה: אפשר לשמוע לה, להקשיב לה או להקשיב לה לעומק, והבחירה באזני המשתמש.ת. קראתי השבוע משהו יפה שניל יאנג אמר פעם: סאונד כקובץ דיגיטלי הוא כמו הערכה, כזו שמדללים בה את המציאות לכדי גריד, בניגוד להקלטה על טייפ, שהיא כמו אגם שמשקף הר. אני חושבת בהקשר על זה על הקשר בין הסטריאוגרמות להולוגרפיה, איזה גוף תופס צורה, על איזה משטח, איזה גלים משאירים סימן, באיזה עומק.

–

נעה גינזבורג – מראה הצבה, מתוך התערוכה. צילום: שיר לוסקי

–

אחת העבודות בחלל היא המבואה בכניסה, שכוללת טפט המורכב מקולאז'ים שכאמור יצרתי מרפרודקציות של עבודות של הילמה אף קלינט והירונימוס בוש. הצבת הטפט שמכסה את הקיר במבואה לגלריה מרפרר לסיפור "הטפט הצהוב" שכתבה שרלוט גילמן בסוף המאה ה-19, שמבקר את יחס הרפואה והפטריאכיה לנשים ומתאר בגוף ראשון את ההדרדרות הנפשית שחווה אשה שהושמה בבידוד בשל "היסטריה" ודכאון, ושמתחילה לראות צורות (ונשים) כלואות הנעות בטפט הצהוב בחדר בו היא נמצאת רב הזמן, מנותקת מהעולם. האנה חלקה איתי את הסיפור כשנכנסתי לסאבלט שבו אני מתגוררת בזמן הביקור ותוך כדי הסגרים והבידודים, שיש בו טפט משגע ומשונה (וצהוב) המכסה את כל המבואה. 

–

נעה גינזבורג – מראה הצבה, מתוך התערוכה. צילום: שיר לוסקי

–

איזו תערוכה ראית לאחרונה ומה תוכלי לספר עליה?

ראיתי את התערוכה היפה של מאיה אטון במגזין 3 ביפו, ״הרים סולארים ולבבות שבורים״ שאצרה כרמית גלילי. הרישומים של מאיה עדינים ורושפים בו בזמן, והחלל עצמו נהדר, כמו גם פסלי הרישום העצומים שמחלקים אותו. 

–

עוד משהו שתרצי לשתף?

בשבוע הקרוב (עד ה-10.4) מתקיים בתדר שבוע שידורים מיוחד של תרבות של סולידריות, שיעסוק לרגל הפסח בחירות ועבדות. כחלק ממנו תתקיים גם מכירה מיוחדת לתמיכה בקיומו של מערך המזון של הארגון. תרבות של סולידריות הפכה לחלק חשוב מהחיים שלי בחודשים האחרונים, ואני מלאת השראה מהפעילות של הארגון. מוזמנים לקרוא עוד כאן

כחלק מהפעילות שוטפת אני מפעילה גם את המקרר הקהילתי שיושב בקפה שפירא בתל אביב. אם תרצו להקים מקרר קהילתי בשכונה שלכם, ממנו כל אחת יכולה לקחת מה שהיא צריכה ולהשאיר מה שהיא יכולה, דברו איתי 🙂

 –

בחרי דימוי אחד של אמנ/ית שאנחנו חייבים להכיר!

Christine Sun Kim: Stacking Traumas

–

כריסטין סון קים יצרה לאחרונה ציור קיר תלוי מקום שנקרא Stacking Trauma כחלק מהתערוכה שלה שהתקיימה השנה במוזיאון בסנט לואיס. אני אוהבת את הסגנון של העבודות של סון קים, שהיא אמנית חרשת אמריקאית ממוצא אסיאתי. דרך המחשבה שלה על רישום, טקסט וסאונד מעניינת והיא מצליחה להיות ישירה וחריפה מאד ועדיין מרתקת. לקחתי את התמונה כאן מסיור הוידאו של המוזיאון.

–

״לראות תת עורית״ תערוכת יחיד לנעה גינזבורג
אוצר: איתן בוגנים

סדנאות האמנים, התבור 32 תל אביב-יפו

עד ה-15/5/21
שעות פעילות: שלישי עד חמישי בין 15:00-19:00
שישי ושבת בין 11:00-14:00

לאיוונט: https://www.facebook.com/events/1872531102894436/