מה לא אהבתי?

אז בניגוד לפורמט המקובל, הפעם החלטתי להתחיל הפוך: לא אהבתי את הכיוונים שהשיח על התערוכה של דרור דאום מושכים לשם. נכון, דאום מתעסק במדיום הצילום ובפחדים קיומיים המקיפים אותנו במציאות העכשווית כמו זוגיות ובדידות אל מול אסונות ומוות. אך בניגוד לשיח "הגבוה" שנכפה על התערוכה במדיה, היצירות עצמן עוסקות ברגש הכי בסיסי של אהבה ובחלקן מנותקות מהשיח האינטלקטואלי החיצוני.

אז מה כן אהבתי?

השבוע פגשתי חברה שחזרה מרוגשת עד דמעות מביקור בתערוכה של דאום, והאמת? הרגשתי שאם במציאות של ימינו עוד קיימת אמנות שמצליחה לעורר כזאת תגובה רגשית  – אז אני חייבת לרוץ לראות. התערוכה מחולקת לכאורה לשתי תערוכות שונות הנפרשות כל אחת על קומה נפרדת בחלל הגלריה כפי שמצוין בטקסט המקדים. אך בעוד בביקור בחלק הראשון העוסק במוות יכול הצופה להטעין את היצירה כמעט בכל משמעות ותמה המאפיינות את האמנות עוד משחר ההיסטוריה, ככל שמתקדם אותו צופה הקשר בין היצירות מתגלה לפניו:

דאום לא עוסק בשאלות של מגדר או נשיות במובן הדיאלקטי שבין האישה כקדושה וטהורה לדמות האישה הפאם פאטאל הדמונית, כמו גם לא בשאלות של חיים ומוות, אלא דווקא ביכולת של הרגש והגוף להכיל סתירות ולהמשיך לחיות – או בפשטות: לאהוב ולשנוא במקביל.

למעשה, דאום מוביל אותנו כבר מהצילום הראשון ועד לאחרון כשהוא בונה מתח המגיע לשיא בעבודה האחרונה: אין ספק שה-יצירה של התערוכה – בהא הידיעה, היא יצירת הוידאו-ארט הנושאת את השם "Jealous Guy". ביצירה תקוע הגבר בתוך חדר חזרות קטן כשהוא שר את השיר המפורסם ומכה בתופים עליהם מופיעים פניה של אישה בלונדינית עם איפור כבד.

אז נכון שאפשר לדון בשאלת המקור וההעתק, בחיקוי ובאותנטי או בצלם שמצלם מוזיקה אבל אני מציעה להרפות לרגע מהשיח האינטלקטואלי ולהתייחס דווקא למימד הרגשי. אני לא יודעת איך זה אצל אחרים בחיים, אבל האנשים שמקיפים אותי מאמינים באהבה, ולהאמין בה אומר להרגיש אותה לא רק בשכל אלא גם בגוף. אבל זה גם המחיר שלעיתים נאלצים לשלם בעבורה: ההתהפכות הזו הכל כך מהירה לפעמים בין לאהוב מישהו בכל עמקי נפשך וברגע אחרי לשנוא אותו ולקלל את מי שהביא אותו לעולם; לרצות לבלות איתו את שארית חייך בו בזמן שהוא פוגע בך כל כך,זה שכל מילה שלו יכולה להכאיב לך כמו חץ; זה שלפעמים מרוב אהבה – אתה בטעות ובלי כוונה פוגע בו. מבחינתי, זה בדיוק מה שדאום מטיח בנו. את האפשרות של שני הרגשות לחיות במקביל: את הפער הזה בין זה שאתה לא יכול לדמיין את חייך בלעדי אותו אהוב לבין העובדה שהחיים ממשיכים והוא כבר לא לידך. זהו המחיר של כל אובדן, כל אדם יקר שאהבת ועזב אותך באמצע הדרך, שהשאיר אותך חבול ומותש לבד להתבוסס במיץ של עצמך עם רצון עז לברוח מהמציאות, לא לשוב ולהתעורר אליה, כשבמקביל נמצאת הכרה הזו שאתה חייב – ואתה פשוט קם וממשיך.

נכון, אהבה היא לא רק בקצוות, יש בה גם הרבה רגעים יפים של שגרה. זה אולי אפילו חלק גדול מהקסם שלה. אבל דאום חולק איתנו דווקא את נקודות הקיצון במטרה לעמת אותנו עם הרצון ובו בזמן עם הקושי להגיע לאותה שגרה מיוחלת. הוא מצביע על האימפוטנציה בתקשורת בינינו ועל הרף הבלתי ניתן להשגה שהצבנו לעצמנו: גברים ונשים כאחד. ולא, כשהוא מכה בגברת הבלונדינית עם התופים אין פה שום דבר על אלימות כלפי נשים וגם לא התייחסות למגדר אלא דיאלקטיקה פשוטה: בין הבנאליות והקיטש של השיר שממשיך להיתקע לך בראש עוד שעות אחרי שעזבת את התערוכה, לבין המילים הכה מדויקות שלו וההכרה הכל כך מבאסת שהכאבת למישהו, או שהכאיבו לך – כשבעצם כל מה שרצית הוא פשוט לאהוב.

אז נכון שהמיתולוגית של דאום נשארת אנונימית כלפי רובנו, אבל אין ספק שיש לה שם אחד. ופה בדיוק כוחה של התערוכה: כל מי שאיבד פעם אדם יקר, מכיר את הכאב הזה, בגוף וברגש, ולכל אחד מאיתנו יש את הכתובת המיועדת שלו. אין מה לעשות, בדיוק כמו בשירו של לנון, לפעמים קלישאות וקיטש הם הדרך הטובה ביותר לתאר את המצב ולכן כנראה גם לא סתם נאמר – לב שבור הוא לב שלם.

מי אני:

נוגה שטיאסני

סטודנטית לתואר שני מחקרי (MA), באוניברסיטה העברית בירושלים במרכז ללימודים גרמניים. היא בוגרת תואר ראשון (BA) באוניברסיטת תל אביב בתוכנית דו חוגית לתולדות האמנות ותולדות התיאטרון. היא השתתפה בתוכנית ביחסים בינלאומיים המשותפת לאוניברסיטה החופשית של ברלין ולאוניברסיטת הומבולדט. בנוסף, היא בוגרת מגוון רב של לימודי אמנות שונים ובעלת ניסיון מעשי בתחום. מחקריה מגוונים כשהיא נוקטת בגישה אינטר דיסציפלינרית ומרבה לקשור בין תרבות ואמנות לשדות מחקר נוספים כמו פוליטיקה, כלכלה, היסטוריה ופילוסופיה.