בן הגרי 

'רצונו של קדר'

פרס חמי פרוכטר לאמן וידאו ישראלי בתחילת דרכו, 2015

מוזיאון תל אביב לאמנות

התערוכה מוצגת עד 2 ביולי

–

מה אהבתי?

לפני הכל, צריך להודות שהבחירה של בן הגרי לעסוק בחימר היא אכן בחירה מרעננת. לא עוד פנייה לפוליטיקה הישראלית, לאשכנזים ומזרחים, ליהדות, לשואה או לגרמניה, שכן אמנות קודם כל מתבקשת להביט לתוך עצמה. אבל זוהי לא רק הבחירה בתוכן שמרעננת אלא גם האיכויות הטכניות שהגרי מפגין. וכן, כיף להתבונן ביצירה שניכר שהאמן שולט במדיום בו הוא פועל.

–

בתערוכה "רצונו של קדר" החליט הגרי לחלק את החלל לשניים: בחציו האחד ישנו מיצב שהוא מעין במה מרובעת, תלת מימדית ומוגבהת המדמה סדנת יצירה ועליה מונחים מגוון כלים מחימר, או חומר, כמו שצריך לומר. בחלקו השני של החלל מוקרנת עבודת הווידאו. זוהי חלוקה יפה שמצליחה להפריד גם בין המדיומים השונים וגם בין הממשות שלהם, הזמנים ואופני הצפייה: בין התוצר הממשי, האובייקט שאפשר לגעת, הסטטי, הארצי והראשוני, לבין הופעתו של החומר בתוך המדיום החדש, הטכנולוגי, המנכס, הנע, ששם במרכזו את האמן – בין אם יהיה זה הקדר בעל הסדנה המתועד בווידאו בשעת מעשה ובין אם יהיה זה הגרי עצמו שכמו מתגלה מתוך החומר.

–

–

החלוקה הסימבולית הזו מגובה בפנייה לעולם המיתוסים כאשר הגרי לוקח את הצופה למסע אל עבר הרגע הקדמוני בו נברא האדם ומתוך כך גם בעצם מעשה היצירה האמנותית כולה, על כל המשתמע מכך: האמן, המדיום והאובייקט האמנותי. אקט זה מודגש גם על ידי הפיכת הסיבוב: במקום שהאובייקט בפוטנציה הסתובב על האובניים, אלו הם המצלמה והבמה עצמן שמסתובבות.

–

על פניו יש פה עושר ויזואלי מרתק ואנלוגיה מעניינת בין המדיום ובין ניראות והופעת הדימוי. אבל הגבול בין עושר לעומס הוא גבול דק מאוד.

–

אז מה לא אהבתי?

היכרות מוקדמת עם השפה האישית של האמן היא דבר חשוב. אבל הציפייה והשארת המקום לפרשנות האישית חשובים לא פחות. ולכן, החולשה בתערוכה טמונה בצורך הזה להאכיל את הצופה בכפית עמוסה בתערובת גדושה למדי של מיתוסים שמבהירים את האנלוגיה וההתרחשויות הצפויות מיד עם הכניסה לחלל. ואם היה ספק, אלו רק הולכות ומתבהרות יותר ויותר עד שלא נשאר עוד כמעט כל מקום לדמיון. כך קורה שהצופה ממהר להבין במה הוא הולך לחזות מיד עם תחילת הסרט, ואם באותה ההזדמנות הוא גם עוקב אחר הדרך האמנותית שצועד בה הגרי, הוא כבר יכול להניח שהגרי בעצמו עלול להפציע שם בכל רגע פתאום במלוא הדרו, כלומר בעירום פרונטלי מלא – עד כדי כך שלקראת סוף הווידאו מופיע משום מקום מקל שהופך לפתע לנחש אנקונדה שמתפתל בין רגליו של הגרי, משל לא רק היה הנחש המפתה מגן עדן אלא גם משאלת לב פאלית.

–

העומס במיתוסים הוא אמנם מפגן ראווה של הידע והיכולות הוירטואוזיות של הגרי, שאין לזלזל בהם, אבל באותה הזדמנות המצב הזה מצליח גם לחבל במפגש הייחודי עם הילד שעוד לא נולד – אותו מפגש נדיר ומרגש אשר יכול להתרחש בשני רגעים בלבד: ברגע המפגש של האמן עם החומר וברגע המפגש של הצופה עם היצירה עצמה. זהו תחום הביניים של המעשה האמנותי שביכולתו להוליד משהו חדש, ובמובנים רבים לשני המפגשים האלו אמור להינתן משקל זהה.

–

–

אז נכון שכבר מהשם של התערוכה עולה שהפוקוס הוא על הקדר ועל רצונו הוא, משמע על האמן ולא על הצופה. אבל הרי יודע כל קדר מתחיל שבניסיון לאלף את החומר אין מקום לנרקיסיזם עצמי, שכן זה צריך להיות מושאר על הרצפה מחוץ לסטודיו. ואם להגיד זאת בשפה השאולה בדיוק מאותו המקור: בסופו של דבר גם לחומר יש רצונות משלו וכל לחיצה חזקה יתר על המידה, עומס בגלזורות, או אי התאמה בין החומר לטמפרטורה בתנור סופם לגרום גם לכלי להישבר וגם למבקר לחזור הביתה בידיים ריקות.

–

נוגה שטיאסני

דוקטורנטית באוניברסיטה העברית