נורברט ביסקי

'רחוב לוינסקי'

גלריה גבעון, רח' גורדון 35

ב'- ה' 11:00 – 16:00, ו' – ש' 11:00 – 14:00

התערוכה מוצגת עד 14.11

–

–

מה לא אהבתי: בשנים האחרונות בולטים מאוד המפגשים המתרחשים בין יוצרים ישראלים וגרמנים במרחב האמנותי. חילופי הסטודיו שהתבצעו בין האמנים ארז ישראלי ונורבט ביסקי במסגרת אירועי 50 שנים לכינון יחסים דיפלומטיים בין ישראל לגרמניה (המערבית), הם רק דוגמא אחת נוספת בגל הנוכחי של שיתופי הפעולה. ביסקי, שהגיע לישראל לסטודיו בשכונת פלורנטין לתקופה של כ-3 חודשים מגלם את המבט של "האחר" על החברה שלתוכה הוא הגיע. ובמקרה של גרמניה וישראל, האחר הזה הוא מקרה מיוחד. בחברה שמושפעת לא מעט מאירועי העבר המעצבים גם את התודעה הקולקטיבית כיום, ביסקי חוטא ביצירות מסוימות באותו מבט מכליל ומתנשא של האורח מן החוץ. זהו מבט שיש ביכולתו להאיר רבדים מסוימים בחברה המארחת אבל גם ליפול לקלישאות, לדימויים שטחיים ולשימוש בסטריאוטיפים מכלילים. ואכן יש מספר מקרים כאלו בתערוכה הנוכחית. וחבל. כי ביסקי הוא אמן מוכשר ומוערך שציפיתי ממנו שיצליח לחמוק מהתחנות המפתות האלו בדרך.

–

–

אז מה כן אהבתי:

בזמן שבתקשורת הגרמנית עסקו בהרחבה באופן יחסי בחילופים בין שני האמנים ולא מעט כתבות סיקרו את התערוכה של ישראלי, דווקא בארץ הוקדשה תשומת לב דלה למדי לביסקי. אולי הדבר מרמז על כך שהגרמני בישראל כבר לא כל כך מרגש אף אחד – וזה טוב, אבל בעוד שישראלי חזר כהרגלו לעסוק בעבר הרדוף, היה משמח לראות שביסקי הציג תמונה עכשווית ועדכנית של כל מה שנגלה לעיניו בשיטוטיו השונים בדרום העיר כשהוא מקפיד לשמור על השפה המזוהה איתו.

–

בשנתיים וחצי האחרונות יצא לי לבקר פעמיים בלייפציג, עיר הולדתו של ביסקי, שם נחשפתי ל- Leipziger Schule. מי שגדל והתחנך על ברכי הריאליזם הסוציאליסטי, באחת הערים המזוהות ביותר עם ה-DDR בגרמניה, שהתחיל לרכוש את השכלתו האמנותית פוסט-איחוד, הושפע בוודאי גם מאמנים אלו. על אף שבאופן רשמי ביסקי מקוטלג רק לעיתים עם אמנים נוספים בני הדור השלישי תחת ה-Neue Leipziger Schule, לא קשה לזהות את השפה: הצבעוניות העזה, הזוויות והקווים הישרים, הגרפיות והשילוב בין הפשטה לפיגורטיביות.

–

–

באופן שמזכיר מוזיקה רועשת, כאוס ותנועה מהירה, ביסקי מייצר תמונה אפוקליפטית המשלבת בין נקודות המבט ה'לני-ריפנשטאהל' השונות, צבעי האוקר והגוף השולטים בדמויות והצבע הכחול הכה אהוב עליו. בעזרת האסתטיקה הזו מלחים ביסקי יופי ואלימות (מה שנקרא: Schönheit und Gewalt) לכדי שפה אחת, די פופית ומעט קיטשית – אבל ללא ספק מהפנטת. בתערוכה הנוכחית הוא מתאר את שיכורי העיר, ההומלסים והנופים התל אביבים החצי-שבורים כשהוא מצליח בצורה די מרהיבה לשלב בין שפתו הגרמנית לנוף האורבאני המקומי. אלו מגיעים לכדי הקצנה וזיקוק דווקא ביצירה הפותחת את התערוכה בגלריה. בצילום שנראה לרגע כמו עבודת פוטושופ מהוקצעת למדי (על אף שהוא לא), ביסקי מתעד את הרגע 'שלאחר הפיגוע' – תמונה המוכרת בוודאי לצופה הישראלי. במרכז התמונה מופיע אוטובוס שרוף, מונף באוויר ליד אבני מדרכה שנתלשו ממקומן, המוקפים בסרטים ובמחסומי ברזל, כשברקע מופיעים מבנים ברלינאיים, והמפורסם ביניהם הוא כמובן מגדל הטלוויזיה של אלכסדנרפלאץ (Der Berliner Fernsehturm). 

–

–

אבל הטכניקה העכשווית שלו והאמירה הביקורתית שעולה מיצירתו של ביסקי מזכירות לי לא מעט דווקא יוצר מזרח גרמני אחר שפעל במדיום שונה לחלוטין, הלוא הוא ברטולד ברכט. בתיאטרון האפי הברכטיאני, בעזרת ניכור וריחוק שמתגברים לצד המוזיקה והאווירה הקברטית, מוחה ברכט לא רק על הנורמאלי שמשתגע אלא גם ההפך: על מה קורה כשהמלחמה הופכת להיות לנורמאלי החדש. תחילה ברכט משלח ביקורת חברתית נוקבת על המרוויחים והאופורטוניסטים השונים שמחפשים לעשות רווחים על חשבון המצב, אבל בהדרגה מודגשת גם האפתיות וההסתגלות שדווקא פשוטי העם מתחילים לאמץ לעצמם (בעיקר באמא קוראז'). אם נשוב לרגע לביסקי ולתיאטרון הטרור שלו – הדמויות שקשה להתחבר עליהן ותחושת הסגירות שעולה מהיצירות לצד השפה האקספרסיוניסטית, כל אלה מייצרים תמונת עולם שמרוחקת כביכול מהתל אביביות ומהאמנות המקומית. אבל דווקא שם, בחורים הלבנים שביסקי משאיר, בתחושת ה"ציור שלא הושלם לגמרי", קיימת האפשרות להיכנס לעומקו ולהבין שהאפוקליפסה הזו והאפתיות שהיא מנת חלקה, כבר נמצאות עמוק בתוך הבועה התל אביבית. המלחמה והשרידות כמצב נתון, מחסומי האגף לשיפור פני העיר, שלא רק שלא משפר אלא גם מחריב כל חלקה טובה שנשארה פה (ולאחרונה בדיוק זה הגיע לשכונות הדרום וליפו) והתלישות שעולה מתמונת הפיגוע בברלין לעומת האפשרות הכה סבירה שנראה אותה כאן לצערי – כל אלו מתבהרים מהמבט הגרמני. כך שלמרות הנפילה לקלישאות לעיתים, דווקא האחר הזה, השונה, שהגיע מתרבות שהיא כבר פוסט-אפוקליפטית, יכול להאיר משהו על המקומי: הצבעים הם צבעי גרמניה אבל המקום והאפוקליפסה הם לגמרי תל אביב.

–

נוגה שטיאסני

 דוקטורנטית באוניברסיטה העברית