'תערוכה קבוצתית'

אוצרים אורחים: גלעד מלצר ויהושע סימון

התערוכה מוצגת עד 30 אפריל 2016

–

כבר כתבתי מעט בעבר במדור זה על תערוכה שהציג רוזן בגלריה רוזנפלד ולכן אין ספק שאני רוחשת כבוד רב ליצירתו. הפעם, להפתעתי, שמחתי לפגוש את כל חבריו של רוזן מציגים ביחד, משום שבזמן שאת חברו הפיקטיבי מקסים קומר-מישקין ראיתי בארץ, ועם ז'וסטין פרנק נפגשתי בקרקוב, עם אווה בראון – שבתיאוריה אנחנו מכירות כבר שנים – היה זה המפגש הבלתי אמצעי הראשון שלי, מחוץ לגבולות הטקסט. אבל כשכל החברים מציגים ביחד בתערוכה קבוצתית אחת קורה גם משהו שהוא מעבר למקרה הפרטי. אז את מי באמת רועי רוזן מצייר? או לפחות: האם אפשר לזהות  ביצירה שלו השקה לתסביכים "חוץ-רוזנים"?

–

הרי זה כבר ידוע שנים שרוזן ממציא דמויות פיקטיביות שמלוות אותו, אבל הפרעת הזהות הדיסוציאטיבית שהוא לוקה בה (Multiple Personality Disorder) רחוקה שנות אור מלהיות רק בעיה אישית (או אישיותית), ודווקא הרטרוספקטיבה מדגישה את זה. אז תודה למוזיאון שהיטיב לעשות לו את הכבוד המגיע, כי היו אלו דווקא העומס והעושר שהבהירו לי את הנקודה שרוזן לא מצייר רק את עצמו אלא למעשה גם את כל שדה האמנות הישראלי – שדה שבעצמו סובל מהפרעה נפשית. וכך, בזמן שדמותו האמיתית של רוזן הופכת לפאסיבית ומדוכאת, על הבמה עולים חשופים וערומים בזה אחר זה כל האלטר אגו השונים שמאפיינים את אמנותו שלו אבל גם את האמנות הישראלית מאז 1948 ועד היום: השואה, האיקונוגרפיה הנוצרית, המיתוסים, הפרנויה ו"האבות הרוחניים" של שדה האמנות. או במילים אחרות, הטראומה והצורך במסורת.

–

–

על ידי קיום מספר רב של אישיויות במרחב אחד במקביל ותוך שימוש בנזילות מגדרית, יצירתו של רוזן מצביעה אמנם על היכולת לעמעם את ההבחנה בין הפיקטיבי לממשי, אבל על אותו משקל: היא גם מייצרת הבחנה בין ההיסטוריה למורשת, או בין הסיפור לפנטזיה. וכך, בכישרון רב נשלחים חיצי ביקורת לכל עבר. אם אווה בראון מגלמת את האובססיה לשואה בזיכרון הקולקטיבי (שהפכה לפורנוגרפיה בפני עצמה), אזי ציורי הקבורה את חרדת הקיום שלנו; כל המרטירים, אותם קדושים מעונים מהמאות הראשונות, משקפים את העובדה שלא חסרים לנו קדושים מעונים תנ"כיים (ספק דמיוניים) משלנו – כאלו שהקריבו והוקרבו בעבור הזהות היהודית, אבל כאלו שגם בשמם נוטים להישכח לפעמים החיים עצמם; לצד אלו, מתקיימים גם עולמות נוספים: זה של האמנית המוכשרת שלא ממש זכתה להכרה על ידי הממסד ההגמוני או של העולה החדש שנדחק והודר מהקאנון; הרצון בגיבורת העל; האמן "רועי רוזן"; חוקרי האמנות שנהנים כל כמה זמן לדלות מתהומות השכחה אמנים שלא זכו להכרה בעודם עומדים על הצורך בתיקון העוולה ההיסטורית (בדרך כלל תוך שימוש בשפה פלצפנית ומתנשאת, אם יורשה לי). ויכולתי להמשיך למנות עוד.

–

–

כל החברים האלו ביחד מציבים לנו מראה שמזכירה שעל אף שההיסטוריה היהודית מתפרשת על פני אלפי שנים, ועל אף נוכחותם של שומרי הסף שמתיימרים לבנות לנו נרטיב, בפועל אין לנו מורשת כל כך ארוכה של מסורת ויזואלית כמו בתרבויות מהן מגיעים מרבית גיבוריו של רוזן. זוהי רק פנטזיה חרף העובדה שלא נעים להכיר בזה. ההכרה הזו פותחת פער אירוני בין המורשת היהודית לטראומה היהודית, כשעל חשבונן של השתיים מושתתת גם היום הזהות הישראלית העכשווית, כל שכן הזהות האמנותית.

–

–

אז נכון שיכולתי לכתוב פה לא מעט על תרומתה של אווה בראון לז'אנר של "אמנות שואה", לצטט קצת מקטלוג התערוכה "Mirroring Evil" או מכתבי עת קודמים של "סטודיו", אבל אני נמנעת מלעשות את זה לא בגלל שזה לא חשוב, אלא משום שפה בדיוק טמון כוחה של התבוננות בתערוכה רטרוספקטיבית: האפשרות להציץ לעשייה של שלושה עשורים ברצף אחד ולהבין אותה גם כמקשה אחת; מקשה שחורגת מהמקרה הפרטי, ואת הבור שהיא פוערת בין הפיקטיבי לממשי היא ממלאת בנקודת מבט רפלקסיבית ובאירוניה: בין הפרובינציאליות הישראלית לבין הרצון של כולנו להיות גם חלק ממשהו גדול יותר כדוגמת האירופאים בעלי המסורת הויזואלית ארוכת השנים. וזו בדיוק הפיקציה. אבל אירוניה נוטה להתפספס לפעמים או להתפרש בדרכים שונות אל מול קהילת שיח שונה. אז כולי תקווה שאני לא פספסתי, אבל איך שלא יהיה, רועי רוזן קרע אותי מצחוק. צחקתי ממנו, מעצמי, מהישראליות ומהשדה כולו. 

–

נוגה שטיאסני

דוקטורנטית באוניברסיטה העברית