כשהגיעו המהגרים היהודים הראשונים לפלסטינה–ארץ ישראל, הם בנו את בתיהם כמנהג המקום, בתי אבן רחבים עם פתחים מקושתים וחצרות אחוריות. האבן שימשה לבידוד, היתה חומר מקומי ובנאי האזור היו מיומנים בשימוש בה. את המבנים חיזקו בקשתות רחבות, מתוך נסיון ומסורת בנייה של מאות שנים. הקשת שהיתה בתחילה אילוץ הנדסי הפכה לסימן היכר של המרחב כולו, וההבדלים בסיגנון האדריכלי שלה איפשרו להבדיל בין השפעות מצריות ללבנוניות–סוריות, בין תקופות הבנייה המפוארות של הממלוכים לבין הסגנון החדש יותר שאיפיין את האימפריה העות׳מנית. הקשתות היו עניין עד כדי כך גדול, שחלק מחוקי המיסוי העירוניים היו תלויים בגודל הקשתות, מהסיבה הפשוטה שככל שהיו גדולים יותר, כך הונח שלבעלי הנכס היו אמצעים כלכליים טובים יותר לבודד את הבית בחורף.

–

הבתים שנבנו סביב וליד שוק מחנה יהודה בירושלים בידי היהודים שהתיישבו שם בתחילת המאה ה-20, היו חלק מהנוף המקומי והתשלבו בבנייה הערבית שסביב. כך גם המבנה המוארך של בתי סיידוף, שנועד להיות חלק מהתוואי של השוק לאורך הדרך הראשית לכיוון יפו, עיר הנמל המרכזית והגדולה של התקופה, ממנה הגיעו רוב הסחורות לירושלים. עם הגעת הבריטים וההגירה של יהודים מרוסיה, גרמניה ומזרח אירופה לאזור, השתנה המאפיין המקומי של הבנייה לטובת אדריכלות מודרנית שזנחה מאחור את הקשתות, האבן, וחשוב מזה, את הרצון להתשלבות במרחב. כדי לסגור מעגל, שיפוץ המתחם לפני כמה שנים כלל מגדל מגורים גבוה בו גרים בעיקר תושבי חוץ, בעיסקה עם העירייה שבתמורה קיבלה את אחד מהחללים במבנה המקורי, ו״זיקת הנאה״ לציבור בחצר הפנימית של הבניין.

–

שירה גפשטיין מושקוביץ, פרט מתוך שער האריות, שמן על זכוכית חלון הגלריה 2017

–

שירה גפשטיין מושקוביץ, שיוצא לי לעקוב אחרי העבודות שלה כיוון שהן נוגעות לנושא האהוב עלי: עירוניות, אוצרת ב״ביתא״, מרכז תרבות עירוני שמאכלס את החלל הציבורי במבנה, תערוכה שנפתחת היום בערב בשם ״שער האריות״, לה ולרני פרדס. התערוכה מתייחסת גם להיסטוריה המורכבת של המבנה ולקיום שלו בתוך המרחב הירושלמי העכשווי.

שירה מספרת על התערוכה:

״אני חייבת לציין שהבחירה להציג דווקא בביתא לא היתה מובנת מאליה בשבילי. חלל התצוגה לא הוא לא בדיוק קוביה לבנה, אבל כשעברתי שם במקרה וראיתי את חלונות הקשת והזכוכית, ידעתי מיד מה אני צריכה לעשות. 

–
המיקום שקרוב לשוק בתוך הבניין ההיסטורי שבנוי באבן עם הקשתות שבו אותי. רציתי ליצור קשר עם הולכי הרגל, לגרום להם להסתכל ולראות את עצמם משתקפים בתוך הציור. תהליך העבודה של הציור על החלון גרר תגובות מהצד השני של הזכוכית. הם הצביעו עלי, על עצמם על הציור. הם שאלו שאלות וגם סתם התעניינו. 

–

אחד ההישגים של העבודה עוד לפני שנפתחה לקהל הוא שכל התהליך היה חשוף כמו פרפורמנס שלא הוכרז, היתה אינטראקציה אינטנסיבית.

–
בתערוכה יש שני ציורים גדולים של דימויי אדריכלות ערבית על חלונות הגלריה, שהופכות את ההחלונות לעבודה עצמה, והקירות הם השקט שבין העבודות. כל עיצוב החלל האדריכלי הוא חלק מהעבודה, הוא ממשיך את פעולת סימון ויצירת הדימוי. מול אחד החלונות אני מקרינה סטילס, עבודת שמן על בד, מתוך חלון פנימי. אני לא משחזרת את הפעולה הישירה של ציור על זכוכית אלא משכפלת את הדימוי ונותנת תוקף חדש למצע.

–
רני פרדס המשיך את עבודת המשחק באובייקטים של הסטודיו בחלל עצמו ויצר את מיצב הקיר שלו, שנבנה ממש במקום.״

–

רני פרדס, אריות עקורים, טכניקה מעורבת, 2017

–

לינק לאיוונט

פתיחה: 13.7 בשעה 20:00
עד 10/8
ביתא, רחוב יפו 155 ירושלים