לפני חמש שנים בערך נכנסתי לגלריה מסויימת באזור קרית המלאכה. דיברתי עם הגלריסט על האזור, ולמה בחר לעבור אליו עם הגלריה שלו. הוא סיפר על השיקולים שלו שכללו חלל גדול ושכירות נמוכה, ובסוף אמר: ״מה שיפה, זה שאחרי שאנחנו עברנו, באו כולם״. זמן קצר אחרי השיחה נכנסתי לגלריה אחרת באזור וניהלתי שיחה דומה עם הבעלים. הוא חזר על אותם הדברים, על חללים גדולים במחיר נמוך והוסיף: ״לפני שבאנו לא היה פה אף אחד באזור, אחרינו באו כולם״. לאורך השנים שמעתי את הסיפור הזה חוזר על עצמו לא מעט. אמנים, אמניות, בעלות ובעלי חללים רואים את עצמןם כחלוצים באזור קרית המלאכה, שרק אחרי שהגיעו, לדבריהםן, התחילה התנועה הגדולה לדרום העיר: רוארט, דביר, רוזנפלד, פיינברג פרוג׳טקס, מקום לאמנות, חנינא, בית בנימיני, מכון שפילמן לצילום, משולש, עינגא, קונטמפוררי, סלמה 60, חזי כהן, הגלריה המרכזית ובנימין הם חלק מהחללים שנמצאים במרחק הליכה של כמה דקות אחד מהשני, בריכוז הגדול ביותר של חללים להצגת אמנות בארץ, לצד כמה מאות סטודיות של אמניות ואמנים. תהליך המעבר לדרום מהמרכז נמשך יותר מעשור, במקביל לעליית מחירי השכירות במרכז תל אביב. אם מפרקים את המעבר הזה לחלקים, אפשר למצוא בו גם מחשבה מחודשת על האופן שבו פועלים חללי תצוגה מסחריים. גלריות שיתופיות תופסות מקום מכובד באזור, כשאחותן הגדולה – היום ׳מכון אלפרד לאמנות׳ נמצאת לא רחוק בעצמה. גם דביר ורוזנפלד הוותיקות אימצו את המראה התעשייתי על פני הקוביה הלבנה בעקבות המעבר למבני הבטון המגושמים והכבדים של האזור. 

–

צילום: יונתן ה. משעל

–

אל הרשימה המכובדת הזאת מצטרפת היום גלריה אינדי, שנפתחת בשעה 20:00. בגלגולה האחרון, עד לפני שנה, שכנה מצפון לאלנבי על רחוב יהודה הלוי. אינדי היא גלריה שיתופית ששייכת לאיה ניצן, אורית ברתיני שביט, דיוי בראל, הילה ווגמן, תמר נסים, טל נסים, מרים נאה, קרן זלץ, אילן כרמי, יובל חי, רונית פורת ועמרי שפירא, ומוצגים בה עבודות של חברי הגלריה, לצד אמנים ואמניות שלא חברים בה כשותפים – מתוך שאיפה להציג אמנות עכשווית ועדכנית. ההתמחות שלהם היא בצילום ווידאו, המדיות שבהן עובדים רוב חברות וחברי הגלריה. הם עברו לקומה השלישית בבניין 7 על שביל התנופה, ופותחים בתערוכה קבוצתית בשם 'Walk on by' של החברות\ים באוצרות של עמרי שפירא, חבר הגלריה. 

–

צילום: יונתן ה. משעל

–

עליתי את שלושת הקומות במדרגות, רושם לעצמי את התוצאות הפיזיות של העדר הריצות הקבועות שלי מאז שהגיע החורף. מאוחר מדי, נזכרתי שיש גם מעלית. פגשתי את אילן כרמי עובד על ההכנות האחרונות לפני הפתיחה. ערימה מבטיחה וגבוהה של בקבוקי בירה מחכים ליד הדלת, ומעל 20 עבודות תלויות לצד שש עבודות ווידאו על מסכים והקרנות על הקירות, בין הצילומים. בין העבודות התלויות, צילומים קטנים בגודל פולארויד והדפסות גדולות של מטר ויותר. ״התכוונו לפתוח כבר לפני כמה חודשים״ מספר כרמי, שחבר בגלריה מאז הוקמה ב2010. ״השיפוצים נמשכו יותר זמן מהמתוכנן, עשינו הרבה דברים בעצמנו, מה שגם איפשר לנו להתחבר יותר לשכונה״. בתוכנית להמשך: ״אנחנו נמשיך במתכונת שבה עבדנו, להציג אמנים נבחרים לצד חברי וחברות הגלריה״. אם יצא לכןם להיות בתערוכות שהוצגו בחלל הקודם, ייתכן שגם עבורכםן מדובר בחדשות משמחות. התערוכות באינדי אופיינו בהצגה מכובדת של צילום מסורתי, שיח מתקדם במדיום על מקומם של דימויי רדי-מייד, ודיאלוג של צילום עם וידאו. ההיעדרות של אינדי בשנה האחרונה הורגשה בייחוד על הרקע שצילום בשנים האחרונות נדחק הצידה לטובת מדיות אחרות. החזרה של גלריה שמתמחה בצילום, עם מודל שיתופי, וכניסתה לקרית המלאכה, היא תוספת משמעותית לאזור המרכזי ואולי מהחשובים להצגת אמנות בישראל. 

–

צילום: יונתן ה. משעל

–

לאיוונט:
https://m.facebook.com/events/889557791065125?acontext=%7B%22ref%22%3A3%7D&aref=3

נתראה בפתיחה!