לפני כמה שבועות כשהכל עוד היה סוער וקודר, הגשמים שטפו את הרחובות והיה נראה שהחורף לא מתכוון לעבור פה לעולם, קיבלתי מייל מאנה פרומצ׳נקו שבדיוק נמצאת בעיר והזמינה אותי להפגש לקפה. זאת היתה הזדמנות טובה ושמחתי מאד. הקפה היה במעלה מנהטן, אני גרתי בדרום האי, מרחק נסיעה של 25 דקות. השיבוש בתוכניות החל די מהר: צירוף של עומס, רכבות מושבתות וצעדה אקראית בשדרה החמישית להעלאת המודעות לנושא כלשהו שלא הותיר בי רושם גרמו למסע של 50 הרחובות האלו להפוך להרפתקאה מלחיצה בה החלפתי בין רכבות תחתיות שלא הגיעו, למונית איטית בה הנהג הרוסי והיפה היה עסוק בלריב עם זוגתו בסלולרי. החרטה על כך שלא למדתי יותר רוסית לוותה גם בהקלה מסויימת בעוד המונית זוחלת במעלה ברודוויי, היה לי מספיק זמן להתרשם שיש להם בעיות רציניות בקשר. ביקשתי שיעצור. יצאתי מהמונית באמצע הפקקים ואת עשרת הרחובות האחרונים עשיתי ברגל. הזעתי, התנשפתי, ובעיקר איחרתי בשעה.

אנה הניחה ברוגע את כוס היין הלבן שאחזה בו וחייכה. המלצרית הגיעה ומילאה כוס גם בשבילי. כמו בלחיצת כפתור, בן רגע כל התלאות היו הרחק מאחורי.

אנה פרומצ׳נקו, מתוך התערוכה

חשבתי על המפגש הזה כשסיפרה לי על העבודה המרכזית בתערוכה ״מה קורה, אחי״ שנפתחת היום בערב בבית האמנים, באוצרות של אריה ברקוביץ׳. אנה עובדת כבר כמה זמן על הדימוי של כסא מפלט של מטוס קרב. ״חשבת פעם על הרעיון הזה, של לשבת על כסא מפלט?״ שאלה אותי באותו מפגש. ובאמת, איך אפשר לשבת על כיסא שנועד תוך חלקיק שניה להיות משוגר אל מחוץ למכונה עצומה ופראית כמו מטוס קרב? מטוס שיכול לשאת ראשי נפץ גרעיניים ולחצות אלפי קילומטרים בדקה? הכפתור נמצא שם כל הזמן, כמו פוטנציאל לא ממומש למעבר חד אל מציאות אחרת. פרומצ׳נקו הכינה את כסא המפלט שלה מחומרים פיסוליים, הוא נראה ״כאובייקט שזה עתה יצא ממעמקי האדמה״ לדבריו של ברקוביץ׳. לא מדובר ברדי מייד, אלא בהתייחסות הרבה יותר קונקרטית להנחות יסוד שמבנות את התפישה הישראלית.

אנה פרומצ׳נקו, ״מה קורה, אחי״. אוצר: אריה ברקוביץ׳

בית האמנים באלחריזי, 19:30

עד ה27.7