דבר יפה ששמתי לב אליו במעבר לניו יורק זה הכבוד שנותנים לבעלי המלאכה, לפועלים הפשוטים שבזכותם העיר הפלאית הזאת עומדת על תילה. כשמדברים על הסבוויי, גאוות העיר, לא שוכחים לציין את מאות הפועלים שמתו בזמן הבנייה. כשחוצים את גשר ברוקלין, אחד המבנים האייקונים והיפים של העיר, חולפים על פני אנדרטה לזכר עשרות הפועלים שמתו ממחלת האמודאים המסתורית, כשבנו את יסודות הגשר בקרקעית הנהר ולא היו מודעים לסכנה של עלייה מהירה מהמעמקים לפני המים. זה כך בכל מקום, זה חלק מהתרבות. בניגוד להיסטוריה, שמקדשת יחידים או מפעלים של קבוצות מוגדרות, יש באיזכורים האלו הכרה בכך שהמציאות מורכבת מאין ספור פעולות אמיצות, עקשניות ולרוב כפויות טובה של רובנו, האנשים הפשוטים. עובדים, חוזרים הביתה, יוצאים שוב לעבוד. אין בזה תהילה, רק הליכה בתלם הארוך וביטחון מסויים ביציבות של השגרה.

–

מקימים את התערוכה, נטלי אילון בעבודת צוות

–

במסגרת אשכול תערוכת חדשות במוזיאון פתח תקווה, נפתחה תערוכה בשם ״עבודת צוות״, באוצרות של אור תשובה, בה מוצגים עבודות של העובדות והעובדים במחלקת החינוך. כולם אמנים/יות פעילים בעצמם. הם אלו שמעבירים את ההדרכות והסדנאות לילדים והמבקרים שמגיעים לראות את התערוכות במוזיאון. עבור רבים, האמנות הזאת לא היתה נגישה בלי העבודה שלהם. כשמביטים בקבוצה של המדריכים, עולים שמות מוכרים של אמנים מוכשרים, מה שמעלה את השאלה מדוע לא היתה תערוכה כזאת עד עכשיו. ביקשתי מחברת הצוות נטלי אילון, (שזכתה ממש עכשיו גם בפרס אמנית צעירה) שתספר על העבודה שלה, שנקראת "כך זה היה מרגיש אילו נגענו":

״התערוכה חוקרת את העמדה בה אנו נמצאים כאמנים פעילים בסצינה. מצד אחד כולנו עושים אמנות באופן עצמאי, ומצד שני עובדים בתיווך אמנות לקהל הרחב, וחווים את המוזיאון ואת עולם האמנות ממקום שונה וקצת יוצא דופן ונקודת מבט נוספת ופנימית יותר.
כל אחד ואחת מאיתנו בחר/ה לדבר על המעמד הספציפי הזה בו אנו נמצאים, מנקודת מבט/ה האישית.

בפסל שלי אני מדברת על תיווך. נקודת המוצא שלי היא המשפט שמנחה אותי בהדרכות במוזיאון: ״מותר לגעת עם העיניים״, כלומר- אל תגעו עם הידיים! וזה מה שמנחה אותי בעבודות- המחשבה על החושים ככלי התיווך שלנו עם העולם החיצון. רציתי לדבר על מגע ועל הצורך הבלתי נשלט לחוות כל דבר שהוא חומרי דרך הידיים, אז יצרתי פסל שמייצר מגע. פסל של שתי ידיים קינטיות שבקצות אצבעותיהן שיערות נחושת. הידיים זזות ונוגעות אחת בשנייה, ובמגע בינהן, מייצרות זרמים חשמליים להם אפשר להאזין דרך אוזניות. רציתי לערוך טרנספורמציה לחוש המגע לחוש נגיש יותר, שמיעה.״

׳עבודת צוות׳, תערוכה קבוצתית. אוצרת: אור תשובה.
משתתפות/ים:  דני מיכאל רוזנברג, צאלה גרינברג, יפעת גלעדי, גילי רומן, שירה טבצ'ניק, אבשלום סולימן, רעות פרסטר, נטלי אילון
לאיוונט