• עבודה של חן שיש, מתוך התערוכה

פריוויו תערוכות #15.10 מאת יהונתן ה. משעל

ליאב מזרחי לא נשמע מבוהל כשהוא מספר על הפרוייקט הגדול שלקח על עצמו: ״בויס בויס בויס״, רצף תערוכות שמתפרסות על פני שבעה חללים מסחריים וציבוריים, בשיתוף פעולה וסנכרון נדירים, אחרי מחקר ועבודה של שנתיים. שבוע הבא יפתחו התערוכות בבית בנימיני, גלריה קונטמפוררי, קו 16, אגריפס 12 וגלריה משונע. שבוע אחרי תיפתח תערוכה נוספת בגלריה הלימודית במכללת ספיר, וב21.10 תיפתח התערוכה בבית האמנים בתל אביב.

שאלתי את ליאב איך הוא ניגש לתערוכה כזאת, איך מניעים מהלך כזה ובאיזה אמצעים.

״הרמתי סוג של ביאנלה – במחיר של חומרי הגלם בתערוכה האחרונה של סיגלית לנדאו. אני רואה בפרויקט הזה יצירת אמנות, בדומה לפרויקטים אחרים שעשיתי. אני גם רוצה להשאיר משהו בעולם – מרגש אותי ללכת לספריה ולראות שיש שם על המדף משהו שכתבתי או הפקתי. זה נותן תחושה שאפשר לשנות ולהשפיע גם בקטן, ולא מתוך מקום של אגו, אלא ממקום של לשנות ולעשות ולא לשבת בפייסוש ולהתלונן כל הזמן, שלא מעניין פה, אין כסף ואין פה כלום.״1

עבודה של אריאל ליטמן, מתוך התערוכה

עבודה של אריאל ליטמן, מתוך התערוכה

איך עלה הרעיון לעשות תערוכה על בויס?

״הנושא עלה בשיחה עם אריה ברקוביץ׳ כתערוכת נושא מעורפלת למדי. ממילא הנושא מעסיק אותי, ופשוט התחלתי לעבוד. חיפשתי עוד חללים שישתפו פעולה מלבד בית האמנים, כי ככל שהתקדמתי עם המחקר, הבנתי שאני צריך להרחיב את הנושא, ואת החשיפה לחשיבות שלו.״

״בויס כאמן תמיד היה שם בשבילי, גם מההיבט של חוקר או חובב תולדות האמנות הישראלית / בינלאומית וגם עבורי כמי שיש לו חיבה להיסטוריה של גרמניה, מהזווית היהודית. במידה מסוימת זה ממשיך את הרעיון של התערוכה "MY CAMP" שנעשתה בעקבות הספר ״מיין קאמפ״ של היטלר. בשני המקרים יש עיסוק עם אדם / אמן / דמות משפיעה ואני מראה את ההשפעה שלה והזיקה שלה לאמנות ולחברה הישראלית.
זאת ראיה ביקרותית בעיני, עמוסה במחשבות על אמנות באופן כללי, וגם על הקשר של בויס לאמנות ישראלית: אם זו אפיזודה או אנקדוטה, והאם יש הבנה לתכנים שלו.״

איך הצלחת ליצור שיתוף פעולה כזה בין חללים עם אג׳נדות כל כך שונות? במוסדות חינוך, בית האמנים, גלריות שיתופיות, פרטיות ומסחריות ובגלריה העירונית קו 16?

״חילקתי את בויס לשלושה נושאים עיקריים. חיפשתי חללים שיהיו תואמים באופיים לנושאים האלו.
בית האמנים – עסק בגוף, בית בנימיני – בחומר, ומקום לאמנות – ברוח. ׳מקום לאמנות׳ נפל באמצע הדרך משיקולים כלכליים שלהם, ופניתי לרוני פורר מגלריה קונטמפוררי. בעקבות הקשר שלהם הגלריה עם דנציגר, שהוא גם חלק משמעותי בתערוכה, החיבור הצליח. בהמשך הדרך, דרך ההיכרות שלי עם מכללת ספיר, החלטתי להרים שם שחזור של התערוכה של נעמי אביב שעסקה בתכנים דומים, כהערה על אוצרות וגם ציון של נקודה בזמן על הנושא הכללי. את הגלריות השיתופיות פגשתי בהמשך הדרך. סיפרתי להם על הרעיון – כולם התלהבו והתחלנו ללכת ביחד. אחרונה להצטרף היתה גלריה קו 16, שתמיד הייתה שם בראש שלי, ודרך החברות עם רווית הררי זה יצא לפועל.״

״זה משקף בעיני גם את הנושא – זה לא רק היקף התערוכה, אלא גם מידת ההשפעה של בויס על שדה האמנות – בויס סחר בעבודות שלו ונתמך על ידי הממסד וההון הפרטי, לצד המאבק שלו להיות עצמאי.״

עבודה של הינדה ויס, מתוך התערוכה

עבודה של הינדה ויס, מתוך התערוכה

למה לעסוק בבויס?

״בגלל שאני אוהב אמנות ותולדות האמנות, אני אוהב לשאול שאלות ולאתגר את עצמי. אני אוהב לעשות תערוכות ופרוייקטים שכצופה מן הצד, הייתי רוצה לראות. והמחקר על בויס התחיל משאלות שאני נתקל בהן בדרך כחובב תולדות האמנות. האופן שבו אמנים שעסקו בשואה הודרו מן השדה. אוצרים כוחניים מאד, מוסדות של קליקה וכדומה. כל אלו העסיקו אותי ביחס לבויס, אבל באותו האופן שדמותו של רפי לביא מרתקת אותי.
בויס ממלא סוג של מטאפורה לחברה הישראלית. גם לשדה האמנות וגם לחברה באופן כללי כפי שאני מראה בטקסט: שיתוף הפעולה של האזרחים עם הממסד, ההכחשה, החרדה, השיכחה וה "ממשיכים הלאה" ו "הכל בסדר". בהקשר הזה, אני חושב שבויס הוא שרלטן – במידה מסויימת אני רואה גם את האימוץ שלו כסוג של שרלטנות. קשה להצביע על זה בדיוק, כי אני כן מאמין לחלק מהאמנים שרוצים לעשות ולשנות, או לפחות רצו וניסו.״

זה פרוייקט ענק ומרתק!

״אני חייב לציין שגם ריתק אותי איך עושים פרוייקט בסדר גודל כזה כמעט בהתנדבות ובלי לבקש עזרה מהציבור. איכות אפשר להשיג גם בלי עזרה מההמונים.
אולי אני באמת תמים, אבל אני באמת אוהב אמנות, אני אוהב לעשות וליצור.״

לאתר של הפרוייקט: http://www.beuys.co.il/