כמה זמן יקח ללכת ברגל מביתי לביתה של חברה שגרה בברלין? לפי גוגל, המסע בן ה3,806 ק״מ יארך 32 יום ו3 שעות, ידרוש ממני לעקוף את לבנון דרך סוריה, משם לטורקיה, בולגריה, סרביה, הונגריה, סלובקיה, צ׳כיה ולבסוף גרמניה. גוגל מציינים ליד סימן קריאה צהוב שאצטרך להחליף כסף כמה פעמים, ומצורפת גם אזהרה שייתכן ואצטרך להשתמש במעבורת. הוראות ההגעה מכוונות אותי לצאת מהבית, ולעלות צפונה במעלה רחוב אבן גבירול. הוראות הדרך שמפורטות מטר אחרי מטר, איפשרו לי לרגע לדמיין מציאות אחרת. על הצג של הסלולרי, זה נראה פתאום קרוב והתיאור הטכני לא נותן לספקות והדאגות להתגנב פנימה. כל קולות האזהרה שזה לא אפשרי, מכל כך הרבה סיבות, לא מצליחים להפר את השלווה של הוראות ההליכה הכתובות בצורה ברורה ופשוטה, שורה אחרי שורה. כדי לדמיין וליצור מציאות כל שצריך זאת תוכנית פשוטה, ברורה ומפורטת. אחר כך הרבה יותר פשוט לפתוח את הדלת, לצאת מהבית ולעשות את הצעד הראשון.

–

קול המדינה הבאה

–

למשל התוכנית לפיה זוהיר בהלול הוא נשיא המדינה, חנין מג׳אדלה היא שרת התקשורת, אסמה אגברייה זחאלקה היא שרת האוצר, מירון רפפורט שר החוץ ואיימן עודה ראש הממשלה. אם זה נשמע דמיוני, תוכלו לצאת ולראות את זה מתרחש במציאות, במשך סוף השבוע הקרוב.

–

היום מ19:00 במסגרת פסטיבל ׳אה-ז׳אנר׳, יתקיים אירוע ״קול המדינה הבאה״ של עומר קריגר והלל רומן, בכיכר התרבות הלא היא ׳כיכר הבימה׳. בערב, שבו גם אני אקח חלק קטנטן ככותב הכתוביות מתוך דברי הנואמים, תוצב במה קטנה עם מיקרופון פתוח, אליו יוכלו לגשת מהקהל ולדבר. כל אחד מהדוברות/ים ברשימה יהיו שם למשך שעה. ביקשתי מעומר שיספר על האירוע, ומה שהוא כתב לי בתשובה ריגש אותי מאד.

קול המדינה הבאה

–

״היום, השבוע, השנה, כשבתי ספר לאמנות משתינים במכנסיים המטאפוריים שלהם מפחד הממשלה וכבר לא מגינים על הסטודנטים שלהם, אוצרות במוזיאונים גדולים מתנגדות לאמנות ציבורית, משוררת יושבת במעצר בית וכו וכו׳, ברור יותר מאי פעם, שאמנות היא המגדלור של חופש הביטוי וגם המעוז האחרון שלו. פעם זאת היתה פראזה בומבסטית – היום אנשים יושבים בחקירות משטרה על האמנות שהם עושים, וזה לא הולך להשתפר. אפשר להגיד שאמן שלא מסכן את החופש שלו לא ראוי לשמו, ואפשר פשוט לקבוע שכל ביטוי אמנותי שלא עומד מול הכוח ומול הממשלה לא שווה התייחסות. או שהוא שייך לשעות הפנאי, לבידור האסתטי ולעונג האינטלקטואלי, שכבודם במקומו מונח.

–

קל לי מאוד לדמיין התגייסות של כל אמני ישראל נגד הממשלה, בעד חופש הביטוי, נגד הכיבוש ובעד השלום. קל לדמיין את זה וצריך לעשות את זה. מה שיותר קשה לדמיין זה את המדינה הבאה. איך הדברים יכולים להראות כאן אחרת. וזאת המשימה הצנועה שהלל רומן ואני, יחד עם חברות וחברים, לקחנו על עצמנו. אנחנו מתארגנים ליצירה של מרחב ציבורי שמדברים בו חופשי, ואנחנו גאים לעשות שימוש ביכולות האמנותיות שלנו בשדה הפוליטי. כל אמן שלא פועל ככה היום יכול ומוזמן לשאול את עצמו שאלות קשות, כמו שאנחנו שאלנו את עצמנו. שאלות קשות.

–

אני קורא לחברותי וחברי האמניות והאמנים בישראל להתגייס לטובת מה שהן מאמינות בו, ולעשות שימוש ביכולות האמנותיות שלהם במרחב הפעולה הפוליטי, להיות שמאלנים גאים ולעמוד, בהווה, בצד הנכון של ההיסטוריה. לטס פייס איט – אי אפשר בלעדינו. אין ציוויליזציה בהיסטוריה של האנושות שלא היתה בה אמנות. אנחנו חשובים, נוגעים בלבבות ורוצים בטוב. בגלל זה אנחנו אמנים. מי שלא מסכים איתי הוא במפלגה אחרת, וגם זה בסדר. הגיע הזמן לפופוליזם שמאלני, ואנחנו האמנים יכולים – כמו תמיד – להיות העמוד שלפני המחנה. התשובה על השאלה ״האם אתה אמן טוב״ קשורה בשאלה ״האם הצלחת לשנות את המציאות״.
–

ומה אם יהיה גשם? השבוע הזה כבר הוכיח שתמיד יכול להיות יותר גרוע
״במקרה שירד גשם חזק וסופה נעבור עם כל הדוברים והציבור לתיאטרון תמונע שהזמין את העבודה במסגרת פסטיבל א-ז׳אנר. מתוכננת ממילא הקרנה לייב של האירועים בכיכר. זה מזכיר לי איך מוזיאון ריינה סופיה במדריד אירח את המפגינים נגד הממשלה ב-2011. וליאיר ורדי, אוצר א-ז׳אנר החתיך, זה הזכיר את השידור של ארדואן בזמן ההפיכה בטורקיה 🙂 זה תפקידו של מוסד אמנות בימים כאלה, ותו לא. כל מי שלא פועל ככה תומך בנתניהו, נקודה. יש ימין ושמאל גם באמנות. כרגע, רוב הגלריות והמוזיאונים הגדולים הם הימין. אמנות ציבורית היא השמאל.

–

קול המדינה הבאה – ניימן עודה ראש הממשלה

–

קול המדינה הבאה – עמוד הפייסבוק

https://www.facebook.com/voiceofthenext

פסטיבל א-ז׳אנר
http://a-genre.com/

לו״ז דוברים

יום חמישי, 15.12
19:00 זוהיר בהלול
20:00 לאה שקדיאל
21:00 איימן עודה

יום שישי, 16.12
11:00 ברק כהן

12:00 חנין מג׳אדלה
13:00 מירון רפופורט ועאוני אלמשני

שבת, 17.12
19:00 אסמא אגבארייה זחאלקה
20:00 אבי בוסקילה
21:00 מוטסים עלי

–