מה אהבתי:

בטכניקה הייחודית שפיתח, בדל מן הדל, בפחם וברוק, באצבעות רכות ובחריטה באמצעות קוץ דורבן, באופן הכמעט זהה לטכניקת ציורי מערות, רני הולך אל נקודת ההתחלה של הציור. אולי כתגובה לתשובתו של רפי לביא לשאלה מדוע לא מלמדים ציור פיגורטיבי אקדמי במדרשה עליה הוא ענה בשאלה הצינית: מדוע אם כך לא ללמוד מציורי המערות? רני, ברצינות גמורה, שואל למה לא בעצם?! ומגיש לנו טעימה רטרוספקטיבית מתוך מגוון רחב של עבודות שיצר מאז סיים את לימודיו במדרשה ועד היום. הוא מצייר דימויים ומרחבים פנטסטיים, בני כלאיים שחלקם לקוח מתוך ציור מערבי קאנוני (ממיכלאנג'לו ובוטיצ'לי דרך מגריט ועד ג'ף קונץ) וחלקם מתוך תרבות רחוב וקעקועים. ביכולתו הוירטואוזית וברגישות נדירה מצליח למזג בין השפות הויזואליות השונות ולהוציא תחת ידו תערוכה חזקה, אפלה וקודרת המצליחה לא ליפול למלכודות הרומנטיקה והקיטש ומציעה אפשרות חדשה ויחידה במינה של רישום.

~

רני פרדס, ראש

מה לא אהבתי:

הפסלים, למרות שהם מדברים באותה השפה ולמרות אהבתי לפיסול רחוב  ונטיית ליבי להקסם מהדברים העשויים מחומרים מן הנמצא, משהו בפסלים אינו מצליח לכבוש את ליבי או לספר לי משהו חדש על העולם. משהו באניגמאטיות של הרישום איכשהו לא מציח לקרות בפסלים והם נותרים מעט ראשוניים.

מי אני?

צוקי גרביאן

אמן, צייר ופסל  בוגר המדרשה וכיתת המאסטר של התחנה (בית הספר לציור פיגורטיבי), חבר חנינא – מקום לאמנות וממקימי ומפעילי החלל בי.ל פרץ.

לפני כשלושה שבועות ירדה התערוכה – "כמות" "Life-Likeness", תערוכת יחיד רביעית אותה אצר רון ברטוש והוצגה בגלריה רוטשילד. התערוכה עסקה בתשוקה ובמוות במיזוג בין מציאות ובדיה.

צוקי גרביאן, ציור מתוך תערוכה 'כמות', 2014

 *