ש: איך היתה העבודה על התערוכה? איך זה עבד בפועל?

מיכל שכנאי האוצרת פנתה אלי עוד בתקופה של הקורונה. זה מצחיק כי הייתי בהרחבת ה'עסק המשפחתי', כלומר בהריון שלי. היא בחרה עבודות מטל וממני והיא בנתה את הנרטיב.

היא הצליחה לייצר את החיבורים בינינו דרך דיאלוג שהיא בראה ויצרה אותו. זה דו שיח בו כל אחת שמרה את השפה שלה, את האסתטיקה שלה.

ש: תיקשרתן ביניכן?

מיכל בחרה את העבודות והיא עשתה את זה בצורה מאוד רגישה וקשובה. החיבור נעשה דרכה. זו התערוכה הראשונה שאני משחררת, שאני מגיעה לתערוכה מבלי לדעת כמעט בכלל מה קורה ואיך היא תראה. לא ידעתי מה טל מציגה שזה מאתגר לא לדעת. אפשרתי למישהי אחרת ליצור אמירה דרך העבודות של טל ושלי. זה היה לפגוש את העבודות שלי דרך עיניים אחרות. בלי שליטה באופן ההצבה או בחירת העבודות.

–

ורד ניסים, ללא כותרת, צילום אלעד שריג

–

ש: אובדן השליטה היה קשה?

האמת היא שלא, זאת הבשלות אולי אחרי שנים.

ש: וחששות ? יכולת לדמיין את זה לא עובד?

מי שמכיר אותי יודע שאני יושבת על כל עבודה שעות, או ימים או שנים ומנתחת. בכל תערוכה אני מנהלת יחסים עם החלל, חוזרת, בודקת שוב ושוב ושוקלת כל אפשרות, זה לא בא לי בקלות לתלות עבודות. אני חושבת ומנסה כל הזמן אבל התערוכה הזו היתה שונה. זה כמו הורות. שאת הופכת להורה את מאבדת שליטה. אני מבינה את זה יותר שאין לי באמת שליטה. לא כזו טוטאלית בכל מקרה. אני יכולה לחנך את התאומים שלי אבל אני לא יכולה לשלוט בהם. זה מתחיל להשפיע על האמנות שלי. אני מתחילה להרגיש שאני מתבגרת סוף סוף.

ש: איך הנוכחות שלהם השפיע?

אני הפסקתי לישון. אני ישנה באוטובוסים, ברכבות . הדימוי של השינה נוכח גם בעבודות. אני מסתכלת עליהם ומנסה להבין על מה הם חולמים.

ש: את לא ישנה בכלל?

לא באמת, רק כמקום הישרדותי כמו לאכול בשביל להתקיים. כאמא את כל הזמן דרוכה. משהו במנגנון השינה שלי נדפק. אני ערה כל הלילה וקמה בחמש בבוקר. יש לי שעתיים בלילה ואמא שלי מאכילה אותם בבוקר ואז לפעמים אני ישנה עוד קצת.

ש: השם של התערוכה, 'עסק משפחתי', איך את מרגישה לגביו?

התעוררתי על השם ברגע שקיבלתי רפלקציה. אמרתי למישהי מתחום האמנות שאני מציגה בתערוכה עם טל שוחט והיא שאלה איך קוראים לתערוכה וסיפרתי לה והיא הרימה גבה. עסק משפחתי נתפס כמשהו עממי. כמשהו שמגיע ממכירת מזון, מנדל"ן מחברת נקיון,

–

ורד ניסים, 'המצב האישי', טכניקה מעורבת, 110X110, 2018 ס"מ. צילום אבי אמסלם

–

ש: דברים שהם פונקציונליים.

כן לעומת שדה האמנות בו הורשה, זה כמו שושלת או מורשת. אמנים בני אמנים מגיעים עם סטטוס ותפיסה מעמדית אחרת. מדברים על השפעות הדדיות ולא על החלק ה'עסקי' זה התקשר לי מאוד לעבודה שלי. נגיד עם העבודה של החמסות שמתכתבות עם רדי מייד, עם המסורת האירופוצנטרית. לקחתי את המסורת הזו ו'מזרחתי' אותה. השם של התערוכה מתחבר ליחס שלי לשדה האמנות. יש לי את המקום של המשפחה שמופיע ברוב העשייה שלי מההתחלה. ההורים שלי הן דמויות שמתפתחות בתוך היצירה. יש להם נראות והם עוברים דרך האמנות משוליים למרכז. גם אני וגם טל מתעסקות בדור העולים. ההורים של טל ושלי היו במעברות. הדור הזה נבלע בתוך המערכת הכוחנית של מחיקת זהות וכל אחת בדרכה מנסה לדבר ולתת מקום ונראות וקול להורים שלה. כשזה עסק משפחתי אתה מנהל וגם מנוהל על ידי המשפחה שלך. בעבודות הוידאו שלי יש את המקום שאת מאפשרת את החופש בתוך העסק הזה לכל צד לבוא לידי ביטוי.

ש: כשאת מכניסה את המשפחה לעבודות שלך, ויוצרת דיאלוג התחושה היא שהם מפעילים אותך כמו שאת מפעילה אותם

בעסק משפחתי כולם פועלים ביחד ולכל אחת יש תפקיד מוגדר אבל כולם ברגים באותה מערכת. יש גם משהו שוויוני והפערים הם לא גדולים בין הרכיבים השונים. זה לא כמו מערכות בהם יש ברגים קטנים וחסרי חשיבות  אנחנו עובדות כיחידה אחת.

ש: ואת משנה או מייצרת סטטוס חברתי חדש בעזרת שמירה על ההקשרים והמסורות שלהם שגם שייכים לך?

לייחוס יש המון משמעות בעולם האמנות. אני תקרת הזכוכית של עצמי. אני משערת שלילדים שלי יהיה יותר קל אם הם יפעלו בתחום האמנות מאשר שלי היה. בנוגע להורים שלי חשוב לי לבנות את הזהות שלהם בצורה אחרת, לתת להם את היחס שהם אמורים לקבל. הם אנשים חושבים, שיש להם דעה. אני בונה להם עולם שהמציאות לא מאפשרת להם.

–

ורד ניסים, 'משאבת הלב', 60×40 ס"מ. 2017. צילום מתוך וידיאו

–

ש: היית רוצה שהילדים שלך יעסקו באמנות ?

תאר לעצמך שאסתר תצא חשבת שכר ? אני רוצה כמו שחינכו אותי שיהיו מה שירצו להיות. מבחינתי אמנות מאפשרת לחשוב מחוץ לקופסא ונותנת נקודות התבוננות ורגישות שהן מעבר למשמעויות ויזואליות וההנאה ממשהו יפה.

ש: מה היית רוצה להשאיר לילדים שלך במובן הזה ?

טונות של אהבה במזוודות

ש: למה במזוודות ?

כדי שיוכלו לנוע איתן לאן שירצו. אני מנסה עדיין להבין שאני אמא, אני הורה כבר שבעה חודשים. אני עדיין בחלימה שמנסה להבין מה אני רוצה להעניק להם.

הם עדיין שובים את ליבי כל כך שאני עדיין לא יודעת .

ש: והם גם חלק מהעסק המשפחתי

לגמרי. פרוייקט בהרצה .

ש: מתי ראית לראשונה עבודות של טל שוחט ?

שהייתי בסוף שנה ד' הלכתי לפתיחה שלה ברוזנפלד. היו שם העבודות המפורסמות של העצים העבודה שהכי רגשה אותי שם היתה האישה עם הציפור . מדהים ששמעתי את השם שלה רק בשנה הרביעית שאמרו לי שאני חייבת להכיר את העבודות שלה. פגשתי אותה והתביישתי לבוא לגשת אליה. לדור של היום יש יותר פרופורציות מהדור שלנו. מעניין שבאמת עוד לא הצגנו ביחד, אולי רק בתערוכות ממש גדולות. זאת פעם ראשונה שמנסים לבנות משהו דרכנו.

–

אוצרת: מיכל שכנאי יעקבי

התערוכה מוצגת בגלריה לאמנות ישראלית במרכז ההנצחה, קרית טבעון.