מה חלמת להיות כשתהיה גדולה?

חלמתי המון בילדות, וגם היום, אבל אף פעם לא על תפקידי בחיים הבוגרים. אני זוכרת שמאוד אהבתי להתעסק בספריה שלנו: להדליק אור במסדרון ולקרוא את השמות של הסופרים והמשוררים, לבחור את מי אני אוהבת לפי השם או לפי הכריכה. אהבתי להעתיק סיפורים ורומנים לתוך מחברות בכתב יפה – זה נתן לי תחושה שאני כותבת אותם. כל זה לצד הכנה רצינית לקריירה של פסנתרנית. אבל אז לא חשבתי על זה כקריירה , פשוט ידעתי שאני גם מנגנת פסנתר לצד שאר העיסוקים.

–

מה את עושה בימים אלה? איך נראה סדר היום שלך?

כבר עשר שנים אני מלמדת יוגה וחוקרת תרבות גוף וכאב. לוקחת מעט מאוד מתרגלים לליווי אישי ואנחנו צועדים יחד שנים. אז כמעט כל בוקר יש לי מפגש עמוק ואינטימי עם גוף האדם. ומשם – חזרות, אם אני בחזרות, כתיבה, קריאה, תרגול יוגה או פשוט שהיה – שהיא חלק הכרחי עבורי. אני מאוד לא נהנית מהחיים אם אין לי זמן לשהות, לבהות בקיר או בעציץ, או ללטף חתול ולחלום.

–

איך את חווה את הימים האלה, כאדם וכיוצרת?

בעיקר מרגישה שאין לי כבר מאיפה לקחת את ההלם. אני 9 שנים בארץ, נולדתי וגדלתי בבלארוס. ראיתי, שמעתי ונחשפתי שם לכזה שפל אנושי ופוליטי ש… 

אני רק מנסה להפיק אנרגיה טובה ברדיוס שזמין לי. זה כל מה שאני יכולה כעת.

–

אירה אורלוב, מתוך מחאה אישית נגד המשטר בבלארוס. צילום: אורי וולף

–

הבת של מי את, מהיכן עלו ההורים, במה עוסקים?

בבלארוס, אבא שלי היה מנצח תזמורת כלי נשיפה, סקסופוניסט, מלחין – מוזיקאי במילה אחת. גדלתי בחדרי החזרות שלו, בקונצרטים, בפרימיירות ובחגיגות שאחרי. לא אוכל לקרוא להן הרמת כוסית, כי זה צנוע מדי. זה תמיד היה מסע חגיגי שנגרר לתוך הלילה עד שכל נפש נחשפת, נשברת, שרה וכואבת. כמה סיקרנו אותי המבוגרים השבורים האלה. 

–

אמא שלי תמיד ניהלה משהו, בעיקר בתחום ההנדסאות והתחזוקה העירונית. אבל היא גם שרה מאוד יפה, תפרה וסרגה בגדים מיוחדים. יש לה נפש יצירתית מאוד. בגילאי הגן הייתי כל פעם מתבלבלת ובמקום להגיד שאמא שלי engineer, הייתי אומרת שהיא millionaire. מיליונרים לא היינו. היינו רחוקים מזה מאוד מאוד מאוד. אבל בזכותה לא באמת הרגשנו את זה.

–

ויש לי גם אחות שגדולה ממני ב-7 שנים. בתור ילדה מאוד התגאיתי בה, היא הייתה שונה ומגניבה. גדלתי על להקות רוק שהיא האזינה להם, וכל פעם דרשתי מההורים שהיא תיקח אותי לצאת עם החברים שלה. הייתי בת 6 והיא הייתה בת 13, זה פחות הגניב אותה 🙂 אבל מאז שנהייתי בת 13 הפכנו לחברות הכי טובות וכל החברים שלנו הפכו למשותפים. לשמחתי, זה ממשיך ככה עד היום. 

–

היית מקובלת?

כן, מקובלת ומאוד חזקה. אבל הקבלה הזאת מעוררת המון זעם, פחד וקנאה, שמצטברים לפעמים למפלצת ששמה חרם. חרמות קורים לא רק לילדים חלשים. חשוב לדעת את זה. 

–

אירה אורלוב, מתוך פרפורמנס "גן חיות. ניסוי הדדי" בתערוכה "פיזי" אוצר: יחזקאל לזרוב

–

אירה אורלוב, מתוך פרפורמנס "חלומו של אובלומוב" כחלק מהצגה "האדם המיותר", בבימויו של יחזקאל לזרוב, מרכז תרבות בשנגחאי

–

עבירות פליליות?

גדלתי בעיר קטנה בבלארוס, עיר מפעל כזאת. וספגתי אותה על מלא. אגיד רק שבאיזשהו שלב שלחו אותי מבית הספר למפגש עם נערות אסירות מכלא של נשים, כדי שאצפה מקרוב לאיזה כיוון אני צועדת. לשמחתי, השנים עבדו לטובתי – כשהגעתי לגיל 18 עפתי מהעיר הזאת למינסק, ללמוד באוניברסיטה. לא שלא קרו פיתולים מסוכנים גם אחרי, אבל זה היה כבר סיפור אחר לגמרי. 

–

שירות משמעותי?

לפעמים יוצא לי להציל חתול או ציפור או לתמוך בהצלת חמור. מקווה להיות מסוגלת לעשות את זה יותר. וזו תהיה השנה השנייה שאהיה לקטורית ושופטת בתחרות הבינלאומית למחזאות עכשווית בשפה הרוסית "Lubimovka". פעם זה היה פסטיבל עצום ברוסיה, אבל מאז פרוץ המלחמה באוקראינה הפסטיבל גולה מרוסיה והתפזר ברחבי העולם. הנהלת הפסטיבל מצליחה לאט לאט להמציא את "Lubimovka" מחדש, במקום פסטיבל אחד ענק במוסקבה מתקיימים הרבה פסטיבלים קטנים ברחבי העולם – אבל הכי חשוב שהם עדיין מצליחים לפתח מחזאות עכשווית, לסייע בתרגומים וקונקשנים, לשמור על התרבות בגלות. בשנה שעברה קראתי 150 מחזות במסגרת התחרות – זה המון המון שעות עבודה, אבל אני מתרגמת אותן לאושר. זה מחקר על אנושות ששווה זהב. 

–

מה אנשים יופתעו לגלות עלייך?

לא יודעת… אני לא סובלת קינמון, לפעמים מאמינה באסטרולוגיה, לפעמים מגדלת חולדות.

–

אירה אורלוב, מתוך הצגה "האגם", בימוי אריאל נ. ווף, תיאטרון תמונע. צילום: דן בן ארי

–

מה הבאת לנו?

הנחה להצגה "אדיפוס המלך" בבימויו של אריאל נ. וולף, ההצגה שמשיקה את "המעבדה" של תיאטרון אוניברסיטת תל אביב.

המופע הקרוב יתקיים ביום חמישי 4.6 בתיאטרון תמונע. קוד הנחה: taufriends 

–

מה הסוד האמנותי האישי שלך?

לבוא לכל פרויקט עם כנות טוטאלית ולא להצטרף לאף פרויקט סתם בשביל פרנסה. 

–

יוצר/ת שהפתיעו אותך לאחרונה?

שלושת הפרפורמרים מ"אדיפוס המלך" שהרגע עלינו איתו בתיאטרון המעבדה. הגר זונדר, רע דשא ועמית לסרי. עד היום לא מצליחה להבין איך אפשר להיות כל כך צעירים וכל כך מקצועיים. אריאל נ. וולף, הבמאי, ואני היינו בהלם שאפשר היה להתקדם איתם כל הזמן ולהעלות הילוך, בלי לחזור אחורה, בלי שאלות מיותרות, בלי מבוכה משפה בימתית מטורללת וחשופה. הם פשוט עבדו כמו חיות והצליחו בחודש וחצי של עבודה, תוך כדי מלחמה, להגיע לרמת וירטואוזיות ושחרור שמשאירה אותך המום. עזבו את אדיפוס, לכו לראות את השלישיה הזאת!

–

"אדיפוס המלך", השקת "המעבדה" של תיאטרון האוניברסיטה. צילום גל רוזנמן

–

מה החלום הבא שלך? 

להוציא לאור את הסדרה שאני יוצרת יחד עם גלעד קלטר ואריאל וולף. היא עוסקת באובדנות ואני מאמינה שזו תמה שפשוט חייבת להמחק מהרשימות של טאבו. 

–

מה היא אהבה עבורך?

אהבה היא הכל. יוסף ברודסקי, המשורר, מסיים את אחד השירים שלו בשורה "אני אוהב בלי לצפות לאהבה בחזרה". ובעיניי זה הגלגול היפה ביותר של אהבה.

כשאהבה צומחת לך בכליות, הופכת לנשימה שלך וממשיכה להתרחב אפילו לאחר המוות. שלך או של מישהו אחר.

–

אירה אורלוב. צילום: Alex Lapiner

–

3> אירה אורלוב

–

*תמונה ראשית: אירה אורלוב. צילום: אלכסנדרה בזברדיה

–