בתמונה:

שרון תובל. צילום דב קלמן.

In the picture:

Sharon Toval, photographed by Dov Kalman.

–

מה רצית להיות?

רופא, אבל הפכתי למהנדס ואז לאוצר.

What did you want to become when older?

A doctor, but I became an engineer and then an art curator.

–

מה אתה עושה כיום, מה מקדמים?

אני אוצר אמנות עכשווית, חוקר את תחומי החיים באשר הם ומנסה לרפא את העולם דרך האור שפעילותי מולידה בכל תערוכה. לא אוהב את המונח לקדם, אז אני לא מקדם ולא מתקדם, אני חי.
אספר על תערוכה רטרוספקטיבית, לציירת חיה גרץ רן, שתיפתח ב- 08.09.2023, באוצרותי ותחת אוצרותו הראשית של יניב שפירא, במשכן לאמנות עין חרוד. תערוכה גדולה וחשובה, המזקקת את עשייתה של חיה בארבעת העשורים האחרונים. התערוכה עוצמתית, מורכבת, ואני מקווה שהקהל יגיב לה בטוב, כי נדרשים להבנתה התבוננות רבה, לפענוח המימד החזותי, העמקה בנרטיבים השונים להשלמת החזותי, ולבסוף קריאה מתוחכמת של העבודות מבעד לאוצרות התערוכה המשלימה את שתי השכבות הראשונות. מעין אוצרות פירמידלית: בסיס ועליו עוד קומה ועוד אחת. את חיה אני מכיר מזה שבע שנים, אך הקשר בינינו בלתי תלוי בזמן, הוא קרה ברגע אחד, ואני מאמין שהוא לגמרי קרמתי. נראה לי שמתקיימת סימביוזה אמנותית המניבה דיון מעניין בתערוכה. נשפוט לפי התגובות.

–

–

What are you doing today, what are you promoting?

"I serve as a contemporary art curator, dedicated to exploring the facets of life and striving to bring healing to the world through the illuminating impact each of my exhibitions imparts. I prefer not to use the term 'promote' as my role extends beyond promotion or sales; it's a way of life.

–

I'd like to discuss an upcoming retrospective exhibition featuring the works of painter Haya Graetz Ran, scheduled to open on 09.08.2023, under my curatorship and the esteemed chief curatorship of Yaniv Shapira, at the Mishkan Museum of Art in Kibbutz Ein Harod.

–

This exhibition, spanning Haya's creative journey over the past four decades, holds significant importance. It's a profound and intricate showcase, requiring the audience's keen observation, a decoding of its visual dimensions, an exploration of its diverse narratives that bring the visuals to life, and ultimately, a nuanced comprehension of the artworks through the curatorial interventions that complement the initial layers. It's akin to a pyramid of curation: one layer supporting another, and another above it.

My connection with Haya has spanned seven years, yet it transcends time, established in an instant, and I believe it to be deeply karmic. An artistic symbiosis between us fuels interesting discussions within the exhibition, and the true measure of its success will be determined by the audience's responses."

–

מחוץ לתמונה?

הכלבה הנצחית שלי פיפי, והחתולה המדהימה יולי. שתיהן יושבות מולי, על שטיח ברברי שהבאנו עם בן זוגי מהרי האטלס במרוקו. הן מסתכלות, בוחנות, ממתינות, שומרות, מעצימות ומסמלות את החיים, את הקשר האילם והעוצמתי שבין חייה לאדם. בדומה לציורים של חיה, הן מלמדות אותי שאין צורך בדיבור כדי להעביר מסרים, השתיקה עוצמתית יותר. 

Out of the picture?

Before me, sit my enduring companions: Fifi, my eternal dog, and our remarkable Yuli, our extraordinary cat. Both rest gracefully upon a Berber carpet, a cherished souvenir from the Atlas Mountains in Morocco, brought back by my partner and me. In their presence, they observe, scrutinize, anticipate, protect, nurture, and embody the essence of life—a profound, unspoken connection between the animal kingdom and us. Through their presence, I've learned that words are not always needed to convey messages; sometimes, the power of silence speaks volumes."

–

הבן של מי אתה?

אני בן בכור להורים אלג'ירים, אמי רחל ז"ל שנפטרה די מוקדם, ואבי ג'ילברט. הורים חכמים, שידעו להעניק לנו את המיטב (לאחותי גלית ואחי הקטן אסף). ככל שאני מתבגר ככל שאני חושב ומעריך את הפינוק שאני מקבל בגלגול הזה, בחרתי להגיע לכאן לגלגול שכולו עשייה מבורכת, השכלה, הגשמה בלתי נדלית, אהבה טהורה של בן זוגי דב קלמן מזה שני עשורים, נסיעות מדהימות והרפתקאות מפתיעות. במובן המשפחתי אני לגמרי ערבוב של אבא ואמא, לגמרי הבן של שניהם.
–

Whose son are you?

I am the firstborn in my family, born to Algerian parents, my late mother Rachel and my father Gilbert. They were wise and nurturing, always providing the best for the three of us – my younger sister Galit and my little brother Assaf. As I age, I reflect more on and deeply appreciate the kindness I've experienced in this lifetime. It seems I chose this incarnation to embrace a life filled with meaningful work, a rich education, unending fulfillment, and the pure love I've shared with my partner Dov Kalman for two decades. This journey has also led to incredible travels and unexpected adventures. In terms of resemblance, I see myself as a true blend of my father and mother, unmistakably the product of both."

–

היכן גדלת?

התחלתי את חיי במדבר בנגב, עד גיל שבע בדימונה, איפה שאבי שירת כשוטר. יש לי זכרונות מתוקים מאוד מאותה תקופה (עד לגיל 7), היתה לנו הרבה מאוד הגנה הורית, לכן נחשפנו לדברים הטובים בחיים. אני זוכר תנועת נוער, הרבה חברים וחברות, מסיבות – כבר בגיל הזה שזה די מטורף – אז רקדו סלו בנים ובנות. מצחיק לחזור לזה. בגיל שבע ומסיבות שונות הגרנו לדרום צרפת, לעיר טולוז, שם גדלתי וספגתי תרבות נוספת. הייתי תלמיד מוכשר, תחרותי מאוד (נותרתי כזה) ומערכת החינוך הצרפתית מוקירה ומקדמת תלמידים כמוני. לכן היה לי קל, והסביבה תמיד פרגנה ודחפה למעלה. לאחר מבחני הבגרות, החלטתי להתנתק ולחזור ארצה לבד היישר למכינה קדם אקדמית בטכניון. עשור מאוחר יותר נשלחתי לתפקיד מרתק לפריז, ושם שהיתי עשור. התרבות הצרפתית, השפה, וכל חבריי מעבר לים, מהווים עולם ומלואו, מקביל, שונה, שמאפשר לי להיפתח כמעט לכל תרבות בעולם. כפי שכריסטיאן בולטנסקי ז"ל אמר פעם בנאום במוזיאון ישראל, לפני פתיחת תערוכתו הרטרוספקטיבית (2018): "My Country Is Art". בעקבות אמירתו הבנתי שאין לי מקום פיזי, אין לי בית קבוע, המקום שלי הוא האמנות עצמה. חצי חיים עניין השייכות די העסיק אותי, איפה טוב לי או לא טוב לי. העיסוק הזה מיותר, המקום האמיתי של כולנו הוא בפנים, בתוכנו ולא בחוץ.
–

Where did you grow up?

My journey began in the Negev desert, where I spent my early years until age seven, living in Dimona, where my father served as a policeman. Those times hold cherished memories, sheltered by parental care, exposing us to life's joys. I recall a vibrant youth movement, countless friendships, and even parties – at a remarkably young age. It's amusing to reflect on those days.

–

At seven, for various reasons, we relocated to Toulouse in the south of France, where I absorbed a different culture. I excelled academically, a trait that persists to this day, and the French educational system values and nurtures students like me. It was a conducive environment, constantly pushing me to excel.

–

After my matriculation exams, I embarked on a solo journey back to Israel, enrolling in a pre-academic preparatory program at the Technion. A decade later, I found myself in a captivating role in Paris, where I spent another decade. The French culture, language, and my global circle of friends immersed me in a parallel world, allowing me to connect with cultures from around the globe.

–

Reflecting on a statement by the late Christian Boltanski at his retrospective exhibition in 2018, he said, "My Country Is Art." It struck a chord with me, as I realized I don't have a physical place or a permanent home; my true home is within the realm of art itself. For half of my life, I grappled with questions of belonging, whether I liked a place or not. But this preoccupation is unnecessary; our true place is within ourselves, not external to us.

–

Haya Graetz Ran, a nurse in Tel Hai, oil on canvas 100×100 cm. Photography by Boaz Lanir

–.

היית מקובל?

מאוד. סביבי תמיד הייתה חבורה. הייתי ועודני זה שיוצר את החבורה ולא מסתפק בלהתקבל. אני איש יוצר לא ממתין לאף אחד, אין זמן. את כל עשייתי הנוכחית יצרתי לבד ולא המתנתי ש"יקבלו" או "יאמצו". נראה לי שירשתי זאת מאימי, היא תמיד דחפה לעצמאות ולשלילת ה"מה יגידו", כי היא באה מתרבות הכי תלוית חברה.

Were you socially accepted?

Absolutely. I've always had a circle of friends close to me. I've been, and still am, the person who forms the group rather than seeking acceptance within one. I'm a natural initiator; I don't wait around because time is precious. All my current endeavors have been self-started, devoid of any reliance on acceptance or approval from others. I believe I inherited this trait from my mother, who instilled the value of independence and the rejection of societal expectations. Her background hails from a culture deeply influenced by societal norms.

–

עברות פליליות:

אני זוכר שהיתי קטן בטולוז, חזרתי מהבריכה והייתי ממש רעב ובדרך לאוטובוס גנבתי מהירקן תפוח, זה פלילי ? 😊

Criminal offenses:

I remember when I was a kid in Toulouse, I came back from the pool and I was really hungry and on the way to the bus I stole an apple from the orchard, is that criminal? 😊

–

פרסים:

חיי הם פרס אחד גדול. פחות מעניין אותי שיטפחו לי על השכם וגידו "כל הכבוד". מספיק שהקהל הרב סביבי נהנה מהתערוכות שאני אוצר, מספיק לי לקרא סמס עם מחמאות, מספיקה לי ביקורת טובה בארץ על תערוכה שאצרתי, מספיקה לי אהבה גדולה בחיים: אלה הפרסים האמיתיים.

Awards:

My life is one big prize. I'm less interested in being patted on the back and told "Well done". It's enough that the large crowd around me enjoys the exhibitions I curate, it's enough for me to read text messages with compliments, it's enough for me to have a good review for an exhibition I curated, it's enough for me to have great love in life: these are the real prizes.

–

התנדבות:

המעבדה לאמנות בהרצל 119 בת"א שברשותי היא המפעל ההתנדבותי הכי גדול שהקמתי ועבורו אני תורם חלק גדול מחיי בחמש שנים האחרונות. מעבר לכך, לצערי, לא גדלתי בבית שהנחילו בו את תרבות ההתנדבות הקהילתית, ולכן זה היה פחות בתמונה. למרות שאימי ז"ל התנדבה בסתר (משום מה) בלא מעט ארגונים חברתיים ותרמה גם מכספה.

Volunteering:

The Lab art space, at Herzl 119 in Tel Aviv, that I own is the largest voluntary enterprise that I have established and for which I have been donating a large part of my life for the past five years. Unfortunately, I did not grow up in a home that instilled the culture of community volunteering, so it was less in the picture. Although my late mother secretly volunteered (for some reason) in quite a few social organizations and donated her own money as well.
–

השכלה:

אני  סטודנט תמידי. תואר ראשון בהנדסת תעשיה וניהול מהטכניון, מאסטר בביזנס בינלאומי MBA באחד מבתי הספר למסחר גבוה הכי נחשבים בעולם, עוד תואר שני במדיניות ותאוריה של האמנות מבצלאל, תעודה במוזיאולוגיה ממוזיאון ישראל, ולומד קבלה אצל מורתי הגאונה ד"ר נדין שנקר מזה שש שנים. לימודי הקבלה שינו את כל תפיסת חיי ואת הגישה שלי לסביבה ולאנשים. ובכלל הקבלה מאפשרת להבין שכל המציאות שלנו היא הדמיה, משחק תפקידים. ברגע שמפנימים זאת לעומק, הכל נראה שונה והפחד נעלם.

Education:

I'm a perpetual learner. I earned a bachelor's degree in industrial engineering and management from the Technion Institute of Technology, followed by an MBA from one of the world's top business schools. Additionally, I pursued a master's degree in art policy and theory at Bezalel Art Academy, completed a certification in museology at the Israel Museum of Art, and dedicated six years to studying Kabbalah under the guidance of my remarkable teacher, Dr. Nadine Shankar.

–

Kabbalah studies profoundly transformed my life perspective and how I interact with the world and its people. Embracing acceptance leads us to recognize that our reality is akin to a simulation or a role-playing game. When this realization permeates our being, everything takes on a different hue, and fear dissipates."
–

פרנסה:

אני מתפרנס מתפקידי כאוצר של רשת ישרוטל ורוכש אוספי אמנות לגופים פרטיים.

Income:

I make a living from my role as curator of the Isrotel Hotels chain and buy art collections for private entities.

–

חיה רן גרץ, יזרעאליות 2017 שמן על בד 100X120 סמ. צילום בועז לניר

–

הכי נמוך:

טראומת נעורים: כשהייתי סטודנט עבדתי כמלצר בדיזנגוף סנטר, ביקשו ממני בצעקות לשטוף רצפה. כמובן שלא שטפתי. לקחתי את המגש הכי קרוב, עליו היו חמישה חצאי ליטרים של בירה… והופס! המגש נפל לי עם כל הבירות על הריצפה. הצעד הבא היה להזהיר את הסועדים כי יש מלא עכברים במטבח ושלא יוכלו במסעדה הזו. 😊 כמובן שיש עוד יותר נמוך אבל לא בפורום מכובד זה.

Lowest:

Youthful trauma: When I was a student I worked as a waiter at the Dizengoff Center, they shouted at me to wash the floor. Of course, I didn't wash. I took the nearest tray, on which there were five half-liters of beer… and whoops! My tray fell with all the beers on the floor. The next step was to warn the guests that there were a lot of rats in the kitchen and that they should not be in this restaurant. 😊 Of course there is an even lower one but not for this respectable forum.

–

הכי גבוה:

הניצוץ האלוהי שנכנס בי בפעם הראשונה שנישקתי את בעלי דב קלמן. גרנו ביחד לאחר שבוע – אני והטוטאליות שלי – ומאז טפו טפו ביחד.

וגם להרגיש את נשימתה האחרונה של אימי רחל ז"ל, ללוות אותה עד המעבר לתדר המקור, וזאת באמירות חוזרות ואינטנסיביות "אני אוהב אותך אמא". רציתי שהמילה אהבה תהיה האחרונה שהיא תשמע. וכך היה.
רגע קשה וחורט, ורק היום אני מבין כמה גבוה הוא.

Highest:

The divine spark ignited within me during my first kiss with my husband, Dov Kalman. We swiftly began our life journey together, cementing our bond ever since.

–

Another profound moment was being present for my late mother's final breath, accompanying her as she transitioned into the eternal light. In those intense moments, I repeatedly whispered, 'I love you, Mother.' I wanted 'love' to be the last word she heard, and it was. It was a deeply emotional and heart-wrenching moment, one whose significance has grown clearer to me with time.
–

הכי מפתה:

להיות מסוגל נפשית ופיזית לנסוע שנה מסביב העולם ולהתנתק מהכל. רוצה עוד להבין הרבה דברים על עצמי.

The most tempting:

To be mentally and physically able to travel around the world for a year and disconnect from everything. I still want to understand many things about myself.

–

הכי דוחה:

במיה.

The most repulsive:

okra.

–

מה חסר לך בחיים?

אני חי בתפיסה שכל מה שיש לכל אחד מאיתנו מדויק לו בדיוק שאין שני לו. להפיך, לא צריך לנסות להאיץ תהליכים, הם קורים בזמן, במקום, ובמוכנות שלנו לקבלם. אנחנו כלי שלו יכולת קיבול מדויקת. כל התפיסה האנושית המודרנית שצריכים יותר ויותר מוטעית ביסודה.

What do you lack in life?

I embrace the belief that everything one possesses is precisely calibrated for their individual journey. I'm a firm believer that there's no rush to accelerate processes; they unfold in due time, in the right place, and when we are truly prepared to embrace them. We are like vessels perfectly sized for our unique capacity. The prevailing modern notion of incessant desire for more and more is fundamentally wrong, in my view.

–

מה הבאת לנו? 

מקדש שלמה והקפלה של מארק רותקו ביוסטון. המופשט המושלם, השקט הרוחני הכולל את כל הניגודים של הקיום.

What did you bring us?

Mark Rothko Chapel at the Solomon's Temple in Houston. The perfect abstract, the spiritual silence that includes all the contradictions of existence.

–

Mark Rothko Chapel at the Solomon's Temple in Houston

––

הסוד האמנותי האישי שלך:
ידע, ידע, ידע! כשאתה יודע, אתה במקום של שפע.

Your personal artistic secret:

knowledge, knowledge, knowledge! When you know, you are in a place of abundance.

–

יוצר/ת שהפתיעו אותך לאחרונה (לטובה/לרעה)?

אני אוהב טוטאליות באמנות. בארץ עכשיו מעט מאוד אמנים באמת הולכים עד הסוף, ואני מלווה הרבה אמנים במחקר שלהם במעבדה.
חיה גרץ רן מטלטלת בדקירות העמוקות והסובטיליות ביצירותיה.
עוד לאחרונה טלטלה אותי האמנית הדרום אפריקאית Berni Searle שהציגה תערוכה ב Norval Foundation בקייפטאון.

––

An artist who surprised you recently (for better/for worse)?

I like totality in art. In Israel now, very few artists really go all the way, and I accompany many artists in their research in my Lab space.

Haya Graetz Ran rocks with the deep and subtle stabs in her works.

More recently I was moved by the South African artist Berni Searle who presented an exhibition at the Norval Foundation in Cape Town.

–

את מי הכי היית רוצה לראות באירוע שלך?

את כל האנשים שאני אוהב, והרשימה ארוכה.

Who would you most like to see at your event?

All the people I love, and the list is long.

–

למה אתה עוסק במה שאתה עוסק?

לא בחרתי באמנות, היא בחרה בי. המקצוע הזה בחר בי ואני מציית לו. כל אמן טוטאלי בנשמתו לא בוחר להיות אמן, זה בוחר בו.

Why do you do what you do?

I didn't choose art, it chose me. This profession chose me and I obeyed it. Every total artist in his soul does not choose to be an artist, it chooses him.

–

מה מעסיק אותך מלבד יצירה:

מעסיק אותי רבות עתידה של האנושות. זהו נושא שאני חוקר וחופר בו מכל כיוון. התערוכה הגדולה שאאצור באיחוד האמירויות " Unveiling Human Echoes" בפברואר הקרוב תעסוק בנושא לעומק. שואל את עצמי האם אהיה נוכח בהכחדת המין האנושי? האם האנושות תשכיל לבחור בנתיבים שיעצימו אותה ויאחדו על העמים? האם סוף סוף אהיה נוכח כשיכריזו על ביטול הדתות המגוחכות ? אני רוצה עולם ללא דת, עם פילוסופיות כמו בודהיזם, טאואיזם, קבלה. לא רוצה להאמין רוצה ללמוד דרך חיים.
זו כרגע אוטופיה, אבל מאז הקורונה הבנתי שאין יותר אוטופיות, הכול בר מימוש.

What keeps you busy besides creating?

I'm deeply passionate about exploring the future of humanity, delving into it from every conceivable angle. My upcoming exhibition, "Unveiling Human Echoes," set to open this February in the United Arab Emirates, will delve deeply into this profound subject. I often find myself pondering whether I will witness humanity's ultimate fate – whether we will make choices that strengthen us and unite nations. I also contemplate the possibility of a world without the boundaries of religion, where philosophies like Buddhism, Taoism, and Kabbalah guide our paths, emphasizing learning as a way of life over blind belief.

–

Though it might currently appear utopian, the events surrounding the coronavirus pandemic have shown us that what was once thought impossible can become a reality. In this shifting world, I hold onto the belief that we can aspire to create a better future for humanity, one based on wisdom and understanding rather than rigid dogmas.

–

מה החלום הבא שלך?

לאצור ביאנלה לאמנות חשובה בעולם.

What is your next dream?

To curate an important art biennale in the world.

–

חיה גרץ רן, שומרת ומגדל (קטע מעבודה) 2021. שמן על בד 110X90 סמ. צילום בועז לניר

–

פתגם לחיים:

"מה אני מבקש מציור? אני מבקש ממנו להדהים, לערער, לפתות ולשכנע". לוסיאן פרויד.

Proverb for life:

"What do I ask from a painting? I ask it to amaze, challenge, seduce and convince."
Lucian Freud.

–

  Join the event