בתמונה: כץ-פרימן בתערוכת הגמר אותה היא מנחה במסגרת תכנית יונה פישר לאוצרות עכשווית ולמוזיאולוגיה של בית לאמנות ישראלית, (בניהולה של עידית עמיחי) המכללה האקדמית תל אביב-יפו. צילום: מולי פרימן 

–

מחוץ לתמונה: סבתא טריה לאלון (הבת). מאז 2022 הבסיס שלי הוא תל אביב, עדיין שומרת על מיאמי כבית שני וכעיר מקלט.

–

מה את עושה בימים אלה?

בימים אלה אני סוף סוף נושמת לרווחה עם סיום הקמת תערוכת הגמר של פרחי האוצרות של בית לאמנות ישראלית: "תְּדָרִים: מופעים של רוחניות חדשה", שנפתחה זה עתה, אחרי חצי שנה של רכבת הרים עמוסה וסוערת. זאת השנה החמישית שאני מובילה ביחד עם אסנת צוקרמן רכטר את פרויקט הגמר ומאז השבעה באוקטובר כל שנה אנחנו לא בטוחות שנצליח להגיע לקו הגמר.

–

פרט מתוך "תְּדָרִים: מופעים של רוחניות חדשה". צילום: יובל חן

–

כמה מילים על התהליך: כשעובדים עם עשרים-וחמישה תלמידים.ות לקראת תערוכה ממשית אחת, הכי מאתגר מבחינה פדגוגית זה לבחור נושא שיהיה מוסכם על כולם. השנה בחרנו להתמקד בתופעת הרוחניות החדשה – בחיפוש אחר חיבור למציאות גבוהה שלא במסגרת הדת הממוסדת – תופעה שמחוברת דווקא לחילוניות, ומתאפיינת בהתרחקות ממושגי הדת והאלוהות המוכרים. כולנו מכירים את זה גם מעולמות תוכן אחרים – החל מסיפורי "התחזקות" למיניהם ועד לביטויים פארודיים שמגחיכים את זה ב"ארץ נהדרת".

–

העבודות בתערוכה נבחרו לאחר תהליך מחקרי מעמיק של הסטודנטים והסטודנטיות והן משקפות רוחניות רבת גוונים, שמכילה אלה לצד אלה, מסורות קבליות ושמאניות, בודהיזם ופולקלור, טִקסיות מזרחית וטכניקות ריפוי אלטרנטיביות. היא כוללת עבודות של אמניות ותיקות שאינן בחיים כמו דורית פלדמן ורות דורית יעקבי, שיצרו גופי עבודה עצומים הנוגעים לעולמות הרוח, ולצדם אמנים ואמניות מהדור הצעיר שעוסקים בנושא מנקודות מבט מגוונות ולעתים מפתיעות. חלק מן העבודות פועלות באמצעות תדרים של ממש: גלי קול, תהודה ותנודה; אחרות עוסקות בריפוי, בזיכרון הגוף ובתת-ההכרה כאתר של ידע.

–

פרט מתוך "תְּדָרִים: מופעים של רוחניות חדשה". צילום: יובל חן

–

התערוכה מוצגת ברוטשילד 69, תל אביב–יפו עד ה-18 ביולי. משתתפים.ות: עדן אורבך עפרת, מאיה אטון, איתן בן משה, קארן דולב, מיכל הלפמן, ז'אק ז'אנו, אמירה זיאן, רות דורית יעקבי, חן כהן, מונטאן/רוזנבלום, שרה נינה מרידור, אסי משולם וטליה יונה קליגר, כרם נאטור ואיה צייגר, אבי סבח, יהודית סספורטס, שמעון פינטו, דורית פלדמן, מוש קאשי, אדם רבינוביץ, שירלי שור, תמר שפוני ומילי בן חייל, חן שיש, ליהי תורג'מן.

–

איך את חווה את הימים האלה, כאדם וכיוצרת?

לנוכח ההפיכה המשטרית שממשיכה להתקדם ביתר שאת, אני מרגישה שאנחנו ברגע קריטי ביותר ביחס לעתיד של המקום הזה, בבחינת להיות או לחדול. הבחירות הבאות יכריעו את הכף וקשה לי להיות אופטימית. אני מנסה להאחז בכל שביב של תקווה שבכל זאת התיקון עוד אפשרי.

–

פרט מתוך "תְּדָרִים: מופעים של רוחניות חדשה". צילום: יובל חן

–

הבת של מי את?

גדלתי בפתח תקווה להורים ניצולי שואה מהונגריה. אבא עבד על טרקטור ואמא היתה ציירת חובבת והציור שלה היה תמיד תחום אצלי מחוץ לגבולות המקצוע, נטוע אי שם בפריפריה הפסיכולוגית של ילדותי. מדי יום ראשון אמי היתה גוררת אותי לשיעורי הציור שלה. אחד מזכרונות הילדות המוקדמים שלי, זו תמונה שבה אני – ילדה בת ארבע לערך – יושבת על ברכיו של איש זקן, עטור שיבה שפניו חרושות קמטים. זה היה הצייר צבי שור והמקום הוא בית יד לבנים בפתח תקווה, לימים מוזיאון פתח תקווה לאמנות. צבי שור, שהמשיך את המסורת הפוסט-אימפרסיוניסטית, אהב לצייר נופים ובזה הצטיין גם כמורה. אני זוכרת שרק בימי חורף נדירים העבירו את השעור פנימה, לתוך האולמות, שם ציירו התלמידים בדרך כלל טבע דומם או השתמשו בי כמודל חי וחסכוני.

–

ציור של אמה, ריבה כץ

–

חוויית הילדות הזו, שחזרה על עצמה מדי שבוע לאורך שנים, לימדה אותי להתבונן. אהבתי לראות איך כל אחד מתמקם בנקודה שממנה נשקפה אליו פיסת הנוף שבחר, איך הם פותחים את תיבות העץ המלוכלכות עם הטיובות המרופטות של צבעי השמן, נעמדים מאחורי הכן הגדול, עושים כל מיני תנועות מוזרות עם האצבעות מול קו האופק ומניחים בקפדנות את קשת הצבעים על הפלטה. צבי שור היה עובר מאחד לשני ומעיר את הערותיו. אני זוכרת שהיו לו כל מיני ביטויים משונים: "זה לא מספיק פתוח", "זה לא נושם", "זה מלוקק מדי", "תלכלכי כאן!". לפעמים, כשהתייאש מלהסביר, היה נוטל את המכחול ומראה בהנחה בוטחת איך צריך לעשות. אני זוכרת את הפלא הזה של הציור שמתהווה לנגד עיני. הקריטריון האחד היחיד שידעתי להפעיל כילדה: דומה או לא דומה למה שרואים.

–

בבית היה לנו שני הכרכים של "גדולי הציור" – חוברות דקות של רפרודוקציות של ציירי הרנסנס וגיבורי הציור המודרני. לאף אחד אז לא היו חוברות כאלה ואני זוכרת שדיפדפתי בהם כמו באוצר. נדמה לי ששם, בחוברות האלה ובערבי הקיץ של ימי ראשון ביד לבנים בפתח תקווה החלה להתעצב הנטייה שלי לאמנות, שם התחדדה ההתבוננות שלי ושם רכשתי את הכלים הראשונים של הראייה.

–

קללה מועדפת (כן, אנחנו שואלים)

בהיותי בת להורים ניצולי שואה מהונגריה – יש לי העדפה גורפת לקללות בהונגרית שמתעלות בעסיסיותן ובעושרן הציורי על כל שפה אחרת.

–

מה אנשים יופתעו לגלות עליך?

אני מבינה שברגע זה אני יוצאת מהארון: בשנותיי הצעירות מאוד אהבתי לצייר ואפילו התלבטתי לרגע בין תולדות האמנות ללימודי אמנות בבצלאל. עם תחילת הלימודים באוניברסיטה, מיד אחרי הצבא, החלטתי להתרכז באמנות של אחרים ומאוחר יותר תיעלתי את הדחף היצירתי לתחום האוצרות ולעבודה עם אמנים. בשנים האחרונות, אחרי השבעה באוקטובר, אני עושה עבודות קראפט להרגעת הנפש. ממש לאחרונה אפילו התחלתי ללמוד קרמיקה על אובניים אצל פיליפ רנצר. אני מניחה שעם ההתבגרות האבחנות האלה הפכו להיות לא רלוונטיות והיום מה שמנחה אותי – כדברי השיר – תעשי רק מה שאת אוהבת.

–

פרט מתוך "תְּדָרִים: מופעים של רוחניות חדשה". צילום: יובל חן

–

מה הסוד המקצועי שלך?

אני מאמינה באוצרות שיש בה נדיבות ואת זה אני מנסה להנחיל לדור הבא. אוצרות נדיבה היא אוצרות שעוזרת בפעולת התיווך שבין יצירת האמנות לצופה.

–

מהי אהבה עבורך?

ערך עליון וטעם החיים.

–

יוצר/ת שהפתיעו אותך לאחרונה?

ממש הבוקר נפגשתי עם האמן (והחבר) ציבי גבע לראות את הספר היפהפה החדש שלו שטרם הושק. זה הספר האישי ביותר שלו שמציג את עבודותיו לצד טקסטים חשופים ואישיים שנכתבו לאורך שנים. למרות שידעתי על אופיו של הספר הופתעתי מעומק החשיפה ומהאופן שבו נוצרה הלימה מופתית בין מבנה הספר לאופי הקולאז'יסטי של עבודתו. בעיני הספר הזה הוא MRI לנפשו כאדם וכאמן.

–

ציבי גבע "אלבום". עיצוב: מיכאל גורדון. צילום: דניאל חנוך

–

מה החלום הבא שלך?

לשבת על המרפסת שלנו במיאמי ולצפות על המפרץ עם אלון, נכדתי הטריה.

–

3> Tami Katz-Freiman

–

–