'על גדם הלב נחה ציפור' מקבץ תערוכות יחידה בגלריה לאמנות עכשווית רמת השרון

–

סטינג גילוי נאות ווידוי – גילוי נאות – יצא לי לעזור בהפקת התערוכה של ורד ניסים, יצא לנו לעבוד על מספר פרוייקטים בעבר, אני משוחד ואוהב את ורד.

–

סטינג – שבוע לפני פתיחת התערוכה בזמן ההקמה , ושיחת טלפון נוספת כהשלמה עם האוצרת רחל ששפורטה יומיים אחרי פתיחת התערוכה, בעודה מתכוננת לטיסה ליפן עם ביתה.

–

וידוי – אהבתי פעם ללכת לפתיחות, השילוב של לראות אמנות ולהתערות בתוך שדה או קהילת האמנות היו מהנים לרוב ומייסרים לפרקים. ברור לחלוטין שזו אינה הדרך האופטימלית לראות תערוכה. גם לא ארועי 'פריוויו' שהם קצת רעה חולה בעיני, הדרך הטובה ביותר אולי לראות תערוכות זה בזמן ההקמה. יש עוד החלטות שלא התקבלו, אפשר ללמוד המון מתהליך ההקמה של תערוכה. בפרפרזה על ציטוט לעוס של המוסיקאי מילס דיוויס שאמר שהוא יודע איך מישהו/י ינגנו רק לפי איך שהם נושאים את כלי הנגינה שלהם, אפשר לדעת המון על האמנית/ן לפי תהליך ההקמה.

–

מקבץ התערוכות שנפתחו בשישי האחרון בגלריה העירונית של רמת השרון מדברות על אבל ואובדן. אלו מתחברים לתמה האוניברסלית העתיקה והמוכרת של התמודדות עם אובדנים מסוגים שונים, אך היא גם נוגעת בשתי נקודות עכשוויות. אחת היא ההתמודדות עם האבל הלאומי מאז המלחמה, הנקודה השנייה היא שיח ער ופתוח יותר סביב תהליכי התאבלות בשנים האחרונות. משיח זה אפשר למצוא בסדנאות, הוצאת ספרים הנוגעים בנושאים אלו בצורה פתוחה וישירה מבעבר ובאופן כללי, חרדות, טראומות ואובדן נכנסו לתרבות לאחר שהיו כמעט טאבו משך זמן רב.. המקבץ הנוכחי של התערוכות בגלריה קודר. האובדן שבו מסמן את האפשרות לגרוע יותר. הטרגדיה נשארת תלויה ועומדת ללא פתרון. העבודות מחזיקות את המתח התמידי ואינן גולשות לרגע לקטרזיס או לפארסה. אותו המתח משאיר את מרבית העבודות בתערוכה כמעט אילמות. המקבילה של לשמוע סיפור אישי קשה מבלי היכולת להגיד כלום, הצפייה הופכת ללקיחת עדות פאסיבית כמעט.

–

פסי גירש, פרט מתוך צילום

–

שיחה עם האוצרת רחל ששפורטה

–

ש– זה המקבץ השני של תערוכות בגלריה שעוסקות באובדן, זו היתה התוכנית? לייצר שיח סביב הנושא?

ר– זה לא היה מתוכנן. התערוכה הנוכחית היתה המשך רעיוני למקבץ התערוכות הקודם. העבודות של פסי גירש מתעסקות בילדות מורכבת של מי שגדלה אצל ניצולי שואה, יש תחושה של נסיון להחיות את המתים. היא גם עבדה עם מידות הולכות וקטנות – עם חרקים קטנים, אבק, המידה הלכה וקטנה. זה לצד העבודות עם הפלמינגו שנחשבת היסטורית למקבילה של ציפור האש האגדית שנשרפת וחוזרת לתחייה. נדיה עדינה רוז עשתה עבודה שמתכתבת עם ארכיטקטורה ברוטליסטית וקשורה לסיפור האישי שלה, לעלייה והקושי סביב חוויות הגירה, והמוות של אחותה בפיגוע. אלו הופכים להיות חלק מהיצירה המופשטת שעשתה בגלריה. העבודה של שהד זועבי קשורה לאובדן שנובע מויתור על סטטוס, הבחירה שלא להינשא או להיות אמא נעשית דרך התכתבות עם המסורת התרבותית שלה, וגם המסורת המשפחתית – כנצר למשפחה שעוסקת בנפחות ואמנות עם זכוכית. העבודה של ורד עם הקינות גם כמובן קשורה ומתחברת לתמה.

–

נדיה עדינה רוז, פרט מתוך מיצב

–

ש– איך את וורד נפגשתן ?

ר– סביב התערוכה שלה בגלריה האוניברסיטאית בתל אביב. אני חייבת להודות שהגעתי לשם מתוך כוונה לפגוש אותה ולפתוח בקשר מקצועי, שהפך גם לקשר חברי.

–

ש– איך פיתחת את התמה של המקבץ הנוכחי?

ר– קראתי הרבה, בעיקר לקחתי רעיונות מתוך אבל ומלנכוליה של פרויד, מוות רך מאוד של דה בובואר , ואובדנים שאינם מוות של נחמי באום. גם שמעתי המון פודקאסטים שמדברים על סוגים שונים של אובדן. יש בתערוכות הכרה באובדנים עמומים יותר, בסוגים אחרים של העדרות מלבד מוות. חלק מזה מתבטא בבדידות, בחוסר מימוש, באובדן של תקווה. למשל תוך כדי העבודה על התערוכה,בשיחה עם שהד היא דיברה = על זה שאובדן הוא לא רק התרחשות, אלא גם חוסר התרחשות. זו מכה בבטן.

–

ש– הבחירה בנושא היתה קשורה למאורעות העכשוויים ?

ר– ממש לא, האמת שההתחלה היתה אישית הרבה יותר, סביב תחושת אובדן בעקבות תהליך גירושים שתפס אותי לא מוכנה. אבל כמו המשל הבודהיסטי, אין מי שלא חווה אובדן. לא הייתי עושה תערוכה בעקבות השביעי באוקטובר, אני לא מרגישה שיש לי מספיק יכולת עדיין לקבל פרספקטיבה לעסוק או לעבד את זה ישירות, אבל זה בהחלט היה נוכח ברקע והשפיע.

–

שהד זועבי, צילום: רמי צלקה

–

ש– לא חששת מלעסוק בשני מקבצים ברצף בנושאים קשים ? כלומר ביחס לתפקיד של גלריה עירונית והרצון לייצר משהו קומוניקטיבי, או קל יותר, או תערוכות שפונות גם לחלקים אחרים בקהילה כמו ילדים שמהווים חלק ניכר ממי שמגיעים במסגרת סיורים חינוכיים לגלריה ?

ר– אני לא חושבת שהתפקיד של גלריה או מוזיאון הם לבדר, אני לא מנסה להיות נחמדה ולא חושבת שצריך להתנחמד. מוזיאון וגלריה נועדו לספק צרכים אינטלקטואלים, צרכים רגשיים. תערוכה אמורה לעורר מחשבה. אבל אני יכולה להעיד שגם בתערוכה הקודמת וגם בזו היו תגובות טובות מכל מיני אנשים. מגיעים לגלריה ילדים. השיח איתם הוא מן הסתם על צורות וחומרים ולא על הנושאים והתכנים הקשים.

–

ראיון עם ורד ניסים:

מתוך עבודה והיכרות עם ורד אני יודע שהתערוכה הזו שונה. היא נראית כמו תערוכות קודמות מבחינת המהלכים וההסתכלות, האקלקטיות של החומרים והמדיומים אבל זו תערוכה שונה.

–

ורד נסים, מימין אמא, משמאל אבא

–

ש– התערוכה היתה אמורה לעלות במקור לאחר השביעי באוקטובר, והתוכנית המקורית היתה שונה – הוידאו בו אמא שלך שרה את הקינות היה אמור להיות שחקניות או דמויות שישחקו תפקידים שונים למשל אבל אני זוכר שהיתה התלבטות אם לעשות אז את התערוכה והבנת שלא יהיה לך זמן לעשות אותה כמו שרצית. זה היה עם מסגרת זמן סביב המענק ממפעל הפיס לפרוייקטים אמנותיים שיצאו כתגובה לשביעי באוקטובר

ו– התערוכה מאוד אחרת ואני מאוד אחרת. בשנים האלו שני הילדים שלי אובחנו על הרצף האוטיסטי. אני מסתכלת על התמונות מלפני שנתיים ורואה גם גרסה אחרת של עצמי עם חלומות אחרים, דאגות אחרות.

–

ש– האובדן האישי והקולקטיבי התמזגו, כלומר אצל כולם יש או קרה מיזוג בין המקום וההשפעה השונה שהיתה למלחמה על החיים שלהם, בתוך זה היה גם המשך של חיים עם כל הקשיים הספציפיים שלהם. המשכיות וגדיעה. בדרך כלל יש קירבה מאוד גדולה בינך לבין מושאי העבודה שזה לרוב ההורים שלך, אבל גם מידה של ריחוק. בסוף התהליך את בוחרת איך לבנות את הייצוג שלהם, כאן יש יותר תחושה של הצפה

ו– אבל בתוך זה גם חשוב לי להגיד שהשינוי במקרה הזה, של הילדים הוא גם לראות ולהוקיר את הדברים הקטנים ולא רק התחושה של השינוי והאובדן. לפני שנה וחצי החלומות שלי והשאיפות שלי לגביהם היו שונים. היום זו התמודדות וכיוון למקומות יותר קטנים ויומיומיים. יש בזה אובדן אבל גם תחושה של הוקרה.

–

ורד נסים, אמא אסתר

–

ש– שהתחלת לעבוד על התערוכה המקור המרכזי היה מגילת איכה והאובדן הלאומי, ואז העבודה הלכה ונעשתה אישית יותר ויותר,  העבודה שלך עם המשפחה המיידית נוגעת גם בהזדקנות של ההורים והתחלת תהליך הדמנציה אצל אמא שלך.

ו– עם ההורים שלי זו תמיד היתה סוג של מראה מסתובבת, אני מפנה את המבט אליהם וההשתקפות חוזרת אלי. בעבודה עם צילום יש כוח שקשור לזכרון. אני לפעמים מגלה דברים רק דרך תמונות. כמו עם הילדים, אני זוכרת שהיו שולחים לי תמונות מהגן או שהייתי רואה תמונות בקבוצות ווטסאפ והבנתי שהם לא משתתפים בפעילויות. עם בנימין זה היה ברור יותר, אצל אסתר זה גם ניכר אבל פחות. יש דברים שאני לומדת ומבינה יותר דרך תמונות. באותה תקופה עם הילדים, עם אמא שלי, עם בעיות רפואיות שהיו לאבא שלי, הרגשתי שאין מקום בטוח, שאין איפה לשים את הראש.

–

ש– לעשות תערוכה, לעבוד, להיות אמא חד הורית לשני ילדים על הספקטרום, התערוכה מרגישה לא רק כמדברת על קינה , אלא כקינה עצמה.

ו– זו התערוכה הכי קודרת שלי, גם ה'חמסות' כאן נראות כמו קברים. יש המון דמעות בתערוכה הזו. אני כן מכוונת את התערוכה לאנשים אחרים שחווים אותן חוויות. בין אם זה ההתמודדויות שקשורות לילדים, או לבני גילינו שחווים את הזיקנה של ההורים. בקינה שמופנית החוצה יש נחמה.

–

ורד נסים, אביה בנימין, 2025

–

ש– העבודה עם אמא שלך לא יכלה להיות קלה בהקשר הזה, שני ההורים שלך תמיד כיכבו בעבודות שלך, ואמא שלך ספציפית הפכה לסוג של דמות כמעט בימתית.

ו– באיזשהו מקום היא הפכה להיות המקוננת של עצמה, רציתי לתת לה את המקום הזה, את האפשרות הזו ובמקביל לשמור עליה. גם אבא שלי נוכח בתערוכה דרך הצילום של הטלית שהביא איתו שהוא עלה לארץ. הדמות שלו שקטה יותר אבל מרכזית לא פחות. בקינה יש משהו בין חשיפה להגנה. כשהתחלתי לעבוד עם אמא שלי לפני שני עשורים בערך, זה היה לתת לה נראות וסוכנות ובמה. רציתי לפאר אותה. זה גם הרצון עכשיו. הקינה כאן היא גם נסיון לבלום את הקינה, להגן ולשמור.

–

ורד נסים, חמסה 2025

–

'על גדם הלב נחה ציפור' גלריה לאמנות עכשווית רמת השרון שד' ויצמן 20

שני – חמישי: 9:00-17:00 | שישי – שבת 10:00-14:00 | כניסה חופשית

–

מגזין BANDITKA הוקם בשנת 2015 והתבסס כאחת הבימות העצמאיות הבולטות בישראל, עם מספר רב של מדורים ושורה ארוכה של כותבים, אוצרים ואמנים אורחים. המגזין מפרסם באופן תדיר ראיונות, ביקורות על תערוכות והמלצות על אירועי תרבות.

–

תרומתכם תאפשר לנו להמשיך ליצור, לעורר מחשבה, לעודד סקרנות ולהעשיר את השיח התרבותי.

–

תמכו ב- BANDITKA

והפיצו רק אהבה 💗