יצא לי לראות לאחרונה פרסומים של שרון פדידה ברשתות החברתיות בהן ציין מה שהובן כהחייאה של מכון אבני בשם החדש 'לווייתן'.

–

מוסדות התרבות ובפרט האקדמיות מצויות ברכבת הרים פרועה למדי בשנים האחרונות. ה'מדרשה' שהיתה המוסד הצמוד או המתחרה של 'בצלאל' ( יש שהשוו את הגישות השונות בין שני המוסדות כהבדלים בין אתונה לספרטה ) מצוי בצרות בשנים האחרונות. נושא זה מסופר היטב בעבודת הוידאו של גיא בן נר שמתארת את המאבק לשמור על המוסד שממנו צמח ללא הצלחה. בית ספר 'בסיס' הוקם ונסגר בפרק זמן קצר, 'ויצו' חיפה נבלע על ידי האוניברסיטה וצומצם משמעותית ועוד. מה שהיה הממסד האמנותי השתנה עמוקות. ממודל בעייתי שהצמיח 'כוכבים' – שטיפח בוגר או שניים מתוך כל מחזור ושבוגרים אלו הפכו למרצים מייד בסיום לימודיהם, כבר אינו המודל הדומיננטי. יש פלורליזם רב יותר אך עם נפילת ההגמוניה של הממסד האמנותי נעלמו גם הנוכחות והכוח של המוסדות עצמם. זה חלק מירידת מה שמכונה בלשון גנאי 'האליטות' . דמויות מובילות מעולם האמנות, והספרות מזמן אינן חלק מדיון ציבורי רחב. במקום המוסדות הדומיננטיים של העבר צמחו מוסדות רבים שאינם אקדמיים, כלומר שאינם מספקים תואר. בין אלו ניתן למנות את 'האטליה' , 'בית לאמנות ישראלית' ועוד מקומות שמספקים תוכניות לימוד מעמיקות לאנשים שגורלם כמו גורל מוסדות התרבות לט בערפל לפחות בשלב זה. בשוק החופשי, כל שכן בזה הישראלי קשה לדעת לאן אמורים להתברג מי שסיימו לימודי אמנות, או שאמנות הפכה לסוג של חוג העשרה בדומה לפונקציה שלה ברוב מוסדות החינוך ואין מראש ציפייה שזה יהיה משהו מלבד תחביב. אם האופק של אמן/ית לפני כמה עשורים היה להצליח להתבלט במוסד הלימודים, שאותו מוסד יפתח להם את הדלת לגלריות, ויתן להם מקום לעבוד בו, קרי תעסוקה ופרנסה, מודל זה נחלש משמעותית גם אם לא נעלם כליל. האקדמיות עצמן עברו מטמורפוזה והפכו להיות ממוקדות במתן שירות. לא עוד מרצים איקוניים המתעמרים בסטודנטים מושפלים, אלא סטודנטים שקובעים את מידת הפופולריות של המרצים שלהם בסיקור, ומרצים ללא קביעות ותנאים סוציאליים בסיסיים. כמה שהיה מספק לצפות לפרקים בנפילת מוקדי הכוח, ברור שעוד אין להם תחלופה ראויה מבחינת מיצוב תחומי התרבות כמשהו בעל משמעות.

–

צילום: שחר סריג

–

למכון אבני היה מקום מעניין בעולם האמנות הישראלית. הוא הוקם ב1936 על ידי אהרן אבני שהועף מבצלאל אחרי ויכוח עם בוריס שץ. אבני שהיה סוציאליסט הקים גם את 'המדרשה לאמנות' . מכון אבני, ובשנות החמישים עוד הרבה לפני שאמנות חברתית היתה פופולרית עבר לשכונת התקוה מתוך נסיון לקדם את האזורים המוחלשים של העיר. בין בוגרי מכון אבני בעבר ניתן למצוא בין היתר את מאיר אגסי, אביטל גבע, קרן ציטר, ציונה שמשי ועוד. היה נראה שהמקום עומד בפני שיקום ושינוי עם כניסתו של יעקב מישורי לתפקיד ראש מחלקה לפני כמה עשורים, אך המוסד נאבק על קיומו ובסוף נסגר ב2023 העמותה לעומת זאת המשיכה להתקיים. לפני כשנה פנו שלושת מייסדי 'לווייתן' לעמותה עם הצעה לפתוח את המקום מחדש.

–

סטינג – מכון אבני: המבנה ממוקם באחד המקומות הכי טובים שהיה אפשר לדמיין. הוא במרחק קצרצר מהים, מתחתיו שכונת נגה. הבניין עצמו נראה כאילו וקודמיו נמלטו במהרה מבלי שהספיקו לאסוף את מטלטליהם. ערימות ענקיות של ספרי אמנות נחות בכמעט כל אחד מהחדרים, יחד עם כני ציור, זרקורים המשמשים ללימוד רישום אקדמי,  פסלים של סטודנטיות/ים לשעבר שמפוזרים בכל פינה, קנווסים ריקים וציורים הצרורים במתקני אכסון, מחשבים ישנים הנחים גם הם בערימות גבוהות, קירות מתקלפים. ישבתי לשיחה עם שרון פדידה בקומה העליונה שעתידה להיות סטודיו לחיבור גוף/נפש. ממנו אפשר לראות את הים. שרון הצביע על תיקון שעשו עכשיו בקירות איפה שהיו החיבורים למנוע של המזגן כי היתה נזילה בזמן הגשם האחרון.

–

'לווייתן' מכון לאומנויות ופיתוח יצירה בית אבני, תל אביב-יפו

–

ס: נהייה מתודיים ונתחיל בשאלת ההתחלה, מאיפה הגיע הרעיון?

–

פ: אסולין, ערן נוה ואני שיחקנו עם הרעיון לעשות מוסד אמנות בשוקן שש. המקום הוא הסטודיו שלנו אבל הפך לאורך השנים למוקד פעילויות מגוונות ולא צפויות. לבית קבוע או זמני ליצירה מגוונת, מוסיקה, תסריטאות וכל מיני תחומים אחרים. רצינו להקים שם מוסד אמנות אבל זו לא היתה באמת אופציה.  נתקלנו בשתי בעיות מרכזיות, אחת היא שאם היינו עושים את זה שם זה היה אומר לוותר על הסטודיו שלנו. הבעייה השנייה היא הבניין. אין סיכוי שהוא היה יכול בצורה בטיחותית לאכלס כיתות לימוד.

–

ס: אז מה היתה המוטיבציה, אני יודע שזו אותה שאלה כמו הקודמת אבל רוצה רגע להקשות

–

פ: אנחנו במשחק עם הרעיון מאז בערך 2008, רצינו ליצור מקום שאפשר ללמוד בו אבל שהוא לא אקדמיה. הסתדרו הכוכבים, פנינו ללעמותת 'אבני' והחלטנו יחד להקים מקום מאפס.

–

ס: למה בעצם לא מוסד אקדמי?

–

פ: מבחינת העמותה יכולנו להקים מוסד לימודים אקדמי אבל זה לא מה שרצינו. לא רצינו להיות כבולים לקלנדר של לימודים במכללה, ולא רצינו לשווק את עצמנו כמקום שהוא מקפצה לתחום או למקצוע כמו שמכללות לפעמים עושות. כסטודנט אני זוכר שהיו קורסים שהייתי חייב לעשות שלא רציתי לעשות כי הם היו חובה. יותר מזה, אני לא סיימתי תיכון והייתי חייב להשלים בגרויות כדי להיכנס ללימודים בבצלאל. אנחנו רוצים לתת הזדמנות לאנשים מכל המקומות והתחומים לבוא וללמוד בלי שיצטרכו להיות כבולים. כאן אפשר לבוא וללמוד למשל איך לעשות ספר אמן, וללמוד כתיבה ולעשות יוגה. אין תוכנית סדורה. אנשים יכולים לבוא ולהתנסות בדברים שונים ולהחליט, או להגיע ולבקש ליווי בשביל פרוייקט מסוים ולקבל עזרה דרך לימוד מיומנות. גם הקורסים יכולים להיות מאסטרקלאס של שיעור אחד, או סדנה של שלושה מפגשים, או סדרה של מפגשים שבועיים לשנה או כל דבר אחר במשך זמן שמרגיש נכון למרצה. אתה כסטודנט מחליט ואתה לא מחויב. כולנו למדנו, לכולנו יש תואר שני ויש לנו הכרות עם האקדמיה וזה לא מה שרצינו לייצר.

–

'לווייתן' מכון לאומנויות ופיתוח יצירה בית אבני, תל אביב-יפו. צילום: יוסי אסולין

–

ס: למה לא?

–

פ: אני לא נגד אקדמיות. , אבל יש בהן משהו מלאכותי. אם אתה אמן יוצר, אתה נתקל בצרכים חיצוניים שקשורים למבנה ולבירוקרטיה של אקדמיה ולא קשורים ליצירה. אפילו ראשי מחלקה כפופים לכוחות החזקים יותר של המערכת. המנהלה שולטת ומחליטה וזה לא תמיד לטובת מי שלומדים במוסד.

–

ס: אבל מאידך היתה מערכת כלכלית בעבר שהיתה נוראית אבל תפקדה. מי שהמרצים אהבו קיבלו את האפשרות להציג ולעבוד בהוראה וחוזר חלילה. האקדמיה אמורה לפחות לייצר סוג של סטנדרט. להחליט מה חשוב לדעת אפילו אם זה לא לטעם כולם. נגיד ברור שלא תלך לרופא שיניים שלמד לבד ולא עבר איזושהי בחינה לפי סטנדרט שנקבע.

–

פ: נכון, אבל אם אתה מסתכל על זה, המערכת שהיתה נהוגה בעבר באמנות זאת לא מערכת ייצרנית. היא יכולה להחזיק את עצמה אבל מי שיצאו מהלימודים לא יצאו בהכרח עם כישורים מלבד שימור המערכת.זה סטנדרט מלאכותי שלא קשור למשהו חיצוני כמו השוק. גם האקדמיות צמחו בשנים מסוימות ולא תמיד היו חלק מההתהוות של אמנים.

–

'לווייתן' מכון לאומנויות ופיתוח יצירה בית אבני, תל אביב-יפו. צילום: יוסי אסולין

–

ס: יש תחלופה בין מוסד האקדמיה למוסדות שלא נותנים תעודה אבל הם מתחברים לצורך קפיטליסטי בצריכת וייצור חוויות. השאלה אם אין ויתור מראש על תפיסה של אמנות שיש לה אמירה או חלק משמעותי בחיים מלבד היותה מעשירה.

–

פ: אני מבין אבל יש דווקא משהו שאני אוהב במילה 'חוויה' אני אמן מאוד מינורי, על גבול ההערת שוליים. המקום שמעניין אותי הוא החוויה. זה משהו אוטונומי וחשוב לתת לזה מקום וקרדיט. לא חשוב מה יוצא לי אלא מה למדתי. אבל אתה לא בא ליום כיף , הרעיון הוא לתת באמת ארגז כלים. דברים שאפשר להשתמש בהם בעולם האמיתי.

–

ס: אז למי זה בעצמם מיועד, מה היית רוצה שסטודנטיות/ים יקבלו?

–

פ: זה לאנשים שונים שרוצים להתפתח. יש כל מיני קבוצות שיכולות להתאים, זה למישהי שהיא מעצבת מוצר ורוצה להתעסק בחומר ולשפר יכולות רישום, לאנשים אחרי צבא שמתלבטים מה לעשות ורוצים להתנסות בתחומי יצירה לפני שיחליטו אם ללכת לכיוון הזה, לאנשים בוגרים יותר שרוצים למצוא משהו שקשור בהתפתחות אישית, אנשים שהחיים דחקו אותם לאיזו פינה ורוצים למצוא מקום ללמוד וליצור בו. הכוונה היא שיהיה פה מרכז תרבות, הופעות, סדנאות מגוונות ,שזה יהיה מקום שמתפתח יחד עם הקהילה שלו.

–

'לווייתן' מכון לאומנויות ופיתוח יצירה בית אבני, תל אביב-יפו. צילום: יוסי אסולין

–

ס: איך נבחרות התוכניות ? מה הקורסים שיילמדו ?

–

פ: אם זה משהו שיש בו עניין אז יש לזה מקום. גם אם יש תחומים שפחות מדברים אלי אבל שמעניינים אנשים אחרים, יש לזה מקום. גם דברים שיראו לי משונים.אין צוות קבוע, באותה מידה שזה מקום שפתוח לכל מי שירצו ללמוד הוא גם פתוח לאנשים לבוא ולהציע תוכניות ורעיונות.  למרצות ומרצים לבוא ולתת משהו שנראה להם מעניין. הרעיון הוא לעשות אקדמיה חופשית, בלי היררכיה. שהאנשים שיוצרים כאן הם אלו שיקבלו החלטות. בלי מרצים חסרי זכויות שנתונים לחסדי המערכת. הסטודנטיות והסטודנטים יכולים להפעיל את המוסד באותה מידה, לבוא ולבקש ולנצל את המקום. אנחנו לא מעוניינים לשכפל את עצמנו, אלא לתת מקום לדברים אחרים ושונים.

–

ס: הרעיון להקצות מראש חלל שמוקדש לפעילות גוף נפש הוא די יוצא דופן ביחס למוסדות אמנות

–

פ: יש בעיסוק באמנות הרבה לחץ ומתחים. בתהליכי למידה יש הרבה קושי ועומס ונראה לנו חשוב לתת אפשרות להתפרק. לאפשר צמיחה וחיזוק כחלק מהתהליך.

–

'לווייתן' מכון לאומנויות ופיתוח יצירה בית אבני, תל אביב-יפו. צילום: יוסי אסולין

–

ס: התחושה היא שאתם מנסים לייצר מרחב שבו דברים יקרו

–

פ: זה עשוי להישמע מופשט או רוחני מידי לאנשים

–

ס: אני לא חושב, זה כמו שאתה שותל עצים ודשא מתוך ידיעה שאנשים יאכלסו את המקום הזה, אפשר לדמיין מראש את סוגי הפעילות שיקרו במקום מסוג מסוים, ולנסות גם לנווט אפילו אם זה דרך התערבות מינימלית ויצירת מרחב. מתי אתם אמורים לפתוח?

–

פ: בינואר אם הכל ילך לפי התוכנית

–

ס: נראה שיש עוד הרבה עבודה

–

פ: אולי אנחנו חולמים בהקיץ,  אבל כבר משהתחלנו היו המון אנשים מהרבה תחומים שמאמינים במקום ובאו לתת יד. שתרמו מהידע והמומחיות שלהם כדי שזה יוכל לקרות. אנחנו לא לבד בזה. אלו הערכים שנרצה להעביר גם שנפתח.

–

'לווייתן' מכון לאומנויות ופיתוח יצירה בית אבני, תל אביב-יפו. צילום: יוסי אסולין

–

ס: האם יש מודל כלכלי שיוכל להחזיק חלל כל כך גדול בשוק כל כך לא יציב?

–

פ: ישבנו עם מישהו מ'מעוף' שהמשיך ללוות אותנו גם אחרי שהמפגשים להכנת מודל הסתיימו. אין פה תוכנית להתעשר וברור לנו שלא יכנס כסף בשנה הראשונה. הרעיון הוא שהמקום יחזיק את עצמו. אבל אף אחד/ת לא יעבדו פה בהתנדבות, אנחנו כן נרצה לעבוד עם עמותות שונות, עם קבוצות מהפריפריה, נערים במצוקה, עם חלק מהאוכלוסיה הרחבה שחוותה טראומות בשנתיים הנוראיות האלו ועוד. זו השאיפה.

–

–

פרטים נוספים כאן: 'לווייתן' מכון לאומנויות ופיתוח יצירה בית אבני, תל אביב-יפו

מובילים: יוסי אסולין, ערן נוה, שרון פדידה, טמיר ליכטנברג, אן דייץ',

יוצרים ומחנכים שמאמינים בכוחה של היצירה לשנות חיים.

–

רביעי 14.1.26 יוםלילה פתוח בלווייתן 10:00-23:00

13 שעות של סדנאות חופשיות, מפגשי למידה, מופעים ושיחות

אילת 6 תל אביב-יפו (כניסה מרחוב רוחמה) כניסה חופשית

–