משה גרשון, אמן בינתחומי בוגר תואר ראשון ושני באקדמיה לאמנויות ועיצוב בצלאל, מציג כאן סידרה של ציורים המתבססים על כרזות סרטי קולנוע. ציוריו מפרסמים או מלווים את אירועי קבוצת ״אטלס 110״, שבוחרת לכל אירוע סרט, או אלמנט מתוך סרט, כנושא לאירוע אמנותי. סדרת הציורים המוצגים כאן ואשר סביבם נבנו ערבי אירוע או פרפורמנס, כוללים בין היתר את הקומדיות ״מונטי פייטון והגביע הקדוש״ (1975), ״בית ספר לשוטרים מתחילים״ (1984).

קבוצת אטלס 110, שמשה נמנה עם מקימיה, היא קבוצה המורכבת מאמנים מתחומים שונים המארגנת ערבי תרבות המשלבים עבודות אמנות במדיומים מגוונים כמו: תערוכות,  פרפורמנס, הופעות חיות וכן הקרנת סרט הנושא של הערב, אותו סרט המשמש כנושא לציור של משה. האירועים מתקיימים בדרך כלל בסטודיו של משה ומשתתפים בהם חברי הקבוצה ואמנים אורחים.

–

The terminator, 60×80 cm, 2016

–

בשיחה עם משה גרשון, הוא מספר: "במקור השם אטלס די משעשע. ב-2015 נסעתי לניו יורק וגרתי במקום דומה מאוד לסטודיו שלי בארץ, מעין מבנה תעשייתי, ברחוב Troutman 110, שזה גם מספר הרחוב של הסטודיו שלי בתל אביב. בניו יורק הייתי עושה מסיבות ומארח אנשים. כשחזרתי לארץ הרגשתי שאני רוצה להמשיך את האנרגיה שהייתה בניו יורק ויחד עם איתי סנדובסקי התחלנו לארגן מסיבות תוכן, תחת כותרות של סרטים. המסיבה הראשונה נקראה "הלגונה הכחולה", שהגיעה מפנטזיה להיות מצוייר לצד ברוק שילדס. את השם "אטלס" נתן איתי: הנוף  מחלון הסטודיו שלי משקיף אל דודי שמש, שעליהם מודפס שם החברה 'אטלס'. צירפנו את השמות וכך נולד שם הקבוצה".

–

Holy grail, 100×130 cm, 2016

–

משה בחר לצייר את הגרסה הלועזית של כרזות הסרטים, תוך שהוא שומר על הקומפוזיציה והטיפוגרפיה, כמו גם סוג הפונט המופיע בכותרות ובטקסטים הנלווים. יחד עם זאת ציוריו אינם ניסיון להעתיק את המקור, אלא להשתמש בו כבסיס לעולם הציורי ולביטוי אישי.

ציוריו של גרשון נראים במבט ראשון כציורים ראשוניים, לא מוקפדים, מעין בדיחות ילדות או שיחת ׳דאחקות׳ בין חברים. הנאיביות של ציוריו יוצרים תחושת מסיבה, קרנבל. מבנה הפוסטר נשמר אך משה משנה גוונים, מבליט אלמנטים שונים ומחליף את פני הגיבורים המקוריים בתווי פניהם של חבריו מאטלס 110 ובפניו שלו עצמו. הוא יוצר מרחב שבו הגבולות נפרמים; משלב קולנוע, מסיבה ויום יום. לעיתים נראה שהציורים מזכירים תצלומי סוף שנה של כיתה, חברים בים, זוגות מאוהבים, טיול שנתי. כשוטה או ליצן מחליף משה בין פרצופים וזהויות, משנה סדרי עולם, מצייר את הפנטזיות שלו ויוצר עולם חופשי שנשמע למערך חוקים פרטי משל עצמו. הבחירה בסרטים מוכרים (כמו "טרמינטור״, ״מונטי פייטון״, ״בית ספר לשוטרים מתחילים״, "הלגונה הכחולה", ועוד)  מזמינה את הצופה להשתתף במסיבה או במרחב הזמני שחבריו והוא יצרו.

–

Santa sangre, 130×160 cm, 2016

–

גרשון מטפל גם בטקסטים ובכותרות הנלוות. בפוסטר של הסרט ״מלאכים בשמי ברלין״ מופיע דימוי של פסל וילד שיושב על זרועו. בציור משנה משה את פניו של הפסל לפורטרט בדמותו, על זרועו מופיע ילד לבוש בלבן, ספק מלאך ספק דמות רועה, דמות האישה בתחתית הפסל מצוירת שקופה, ובמקום הטקסט המקורי באנגלית הכותרת הוחלפה ל: "ישנם מלאכים ברחובות תל אביב יפו". בפוסטר ״שליחות קטלנית״ הוא מצייר את דמותו במקום דמות גיבור הסרט שורצנגר, ומחליף את השם ״שורצנגר״ ב״גרשונגר״. משחקי מילים, שיבוש טקסטים, שינוי דמויות, כל אלה חוזרים גם בציורים אחרים.

–

Police academy, 130×160 cm, 2016

–

השימוש במכחול ובצבע הופכים את הפוסטרים למסמכים אישיים. ניתן לשער שערכם הוא גם נוסטלגי. אני רואה בציוריו כמשקפים מקום שאינו תלוי זמן או גיאוגרפיה, מקום המייצג נופי ילדות מנטליים, אזורי פנטזיה, זיכרונות אישיים, הטבולים בסצנות מסרטים שצפה בהם. הפוסטר כמצע עליו נוצר הציור.

ציוריו מזכירים את האסתטיקה הפאנזינית, עולם קומיקס, גרפיטי או סוגים אחרים של ציורי רחוב. העיסוק בעולם התרבות הפופולרית, 'אובייקטים' מהמרחב הציבורי בשילוב העיסוק בביוגרפיה וזיכרונות אישיים מזכיר בגישה את ציוריו של אמן הפופ-ארט האנגלי פיטר בלייק בציורי הפורטרט שלו, המצייר עטיפות תקליטים (סרג'נט פפר של הביטלס, איאן דיורי והבלוקהדס וכו,) ואת הצייר רשם ריימונד פטיפון, בסדרות על פי קלפי משחק בהם מופיעות דמויות שחקני בייסבול. ציוריו מזכירים גם בהלך רוחם גם את עבודות הקולאג' הדאדאיסטיות של ראול הוסמן בהן השתמש בפוסטרים כמצע לעבודות.

–

Wings of desire, 135×150 cm, 2016

–

חשוב לציין שכרזות הסרטים אותם בחר לצייר גרשון וששימשו גם כנושא באירועי אטלס 110 מתקשרים לאייקונים תרבותיים ישראליים, ומתייחסים לתקופה ולאסתטיקות תרבותיות: ניתן לראות את "הלגונה הכחולה" (1980)  כסרט התבגרות אירוטי לצד "אסקימו לימון" (1978) שחנך לא מעט מתבגרים באותן שנים, כך גם "מלאכים בשמי ברלין" (1987) סרט סינמטקים אסתטי והירואי המתקשר למוזיקה ונוסטלגיה לא מקומית, געגוע למקום אחר.

ציוריו של משה עוסקים בגעגוע למקומות אחרים, עולמות שהדמיון, הזיכרון והיום יום מעורבבים בהם יחד ויוצרים הכלאה של זהויות, תרבויות, זיכרונות וזמנים. "כל ציור כזה מכיל לילה שלם של תוכן, זיכרונות של מסיבה, חיים…" אומר משה.

בציוריו הוא יוצר השוואה בין האמן לבין כוכב קולנוע, ובין האמנות הפלסטית לבין מוזיקת פופ וקולנוע. המסיבה כסרט.

–

אורי דרומר- אוצר, חוקר תרבות, אמן בינתחומי ומוזיקאי.

הצטרפו לאיוונט