מה אהבתי:

בכניסה לתערוכתן של טליה וגליה מכה בך גל של צבע ולאחר ששטף אותך לחלוטין, אתה יוצא מצידו השני מלא באמונה בכוחו של הציור להיות משמעותי ומספק, גם בעידן זה בו נדמה לעתים כי הוא מתנודד חבול בצד המרוחק של הזירה.
רז ופסטרנק שתיהן קולוריסטיות מבריקות והציור שלהן הוא עז מבע ובוטח, פראי כמעט, אך כזה המצליח לשמר מידה מעוררת קנאה של עידון ואיפוק המראה על השליטה שלהן במלאכתן.
העידון הפראי הזה כמו הופך את גלריה אלפרד ליציר כלאיים בין הג'ונגל של גוגן לאוקיינוס הסוער של הוקוסאי, אך מצליח באותה עת לשמור על מימד של אינטימיות נינוחה. במתח הזה, של "הוילה בג'ונגל", מתקיימת התערוכה המוצלחת הזו.

גליה פסטרנק, איך להימנע מטעויות, 35X50 סמ, פסטלים ודיו על נייר, 2014

מה לא אהבתי:

בעוד שכל העבודות מוצלחות מאוד בפני עצמן ושילובן בחלל יוצר חוויה חושית חזקה, יצאתי בתחושה כי העבודות היו יכולות לתקשר טוב יותר זו עם זו וכי לא נוצרה תחושה מהודקת של קוהרנטיות פנימית בתערוכה.
עובדה זו הורגשה אף יותר על רקע עוצמתם הנרטיבית של הציורים עצמם.

מי אני?

אלעד רוזן

אלעד רוזן, צילום נמרוד סונדרס

אמן ומורה לאמנות, בוגר התואר הראשון והשני של בצלאל, זוכה הפרס לציור ע”ש אסנת מוזס לאמן צעיר לשנת 2010. עוסק בציור, אמנות דיגיטלית, קרמיקה ועוד כל מני דברים שמעניינים אותו.
משוטט אובססיבי במרחבים הצדדיים של העיר והרשת ודייג של דימויים.

אלעד רוזן, קוברה, שמן על בד, 160X150, 2013