ג'.ב :: ליאורה, תוכלי לספר איפה למדת ואיזו גישה אמנותית השפיעה עלייך בתחילת הדרך?

–

ל.ק :: למדתי מהחיים

מאז שאני ילדה אני זוכרת את עצמי מתפעלת מהאסתטיקה של הטבע, האדריכלות והעיצוב, עוד לפני שידעתי להגדיר את הדברים האלה במילים. גם הבית שבו גדלתי היה בית של עשייה. אבא שלי ידע לבנות ולתקן כמעט הכול. הייתי עומדת ומתבוננת בו כמו בקוסם כשהוא לוקח חומרים, מערבב, בונה, ופתאום נולד מהם משהו חדש.

–

גם אמא שלי הייתה יוצרת. היא הגיעה ממשפחה אריסטוקרטית בבולגריה, ידעה שש שפות, וכשהגיעה לארץ עסקה בתפירה. היא הייתה מוכשרת מאוד ותפרה, בין היתר, לבתי אופנה כמו גדעון אוברזון. עד שהתחתנתי, את רוב הבגדים שלי אני עיצבתי והיא תפרה.

–

זה היה בית הספר הראשון שלי לאמנות. שם רכשתי את שפת האם שלי, שפת היצירה. לא למדתי אמנות באופן ממוסד. למדתי מתוך ההתבוננות, העשייה והחיים עצמם.

–

–

אחרי שנולדו שני בניי, ניסיתי להתקבל ללימודי עיצוב אופנה בשנקר. באותה תקופה ציירתי הרבה ציורי אופנה, אבל ויתרתי על הלימודים אחרי שהבוחנת אמרה לי שלימודים כאלה, עם שני ילדים קטנים, יהיו מאתגרים מאוד.

–

מאוחר יותר התנדבתי בספרייה של מוזיאון תל אביב, ושם גיליתי עולם שלם. הייתי נשארת שעות ומדפדפת בספרים. לקראת סוף שנות העשרים שלי פגשתי במקרה ברחוב חברה מהצבא. היה לה ביד בריסטול מגולגל ובתוכו ציור מופשט, כמעט כמו קשקוש. הסתכלתי עליו והרגשתי שזה בדיוק מה שאני צריכה באותה תקופה.

–

הייתי אמא שמגדלת ילדים, ובמקביל בעיות במפרקים שליוו אותי מילדות החלו להתפרץ בעוצמה. הרגשתי שאני צריכה להוציא משהו מהבטן.

–

זה היה המפגש הראשון שלי עם המופשט האקספרסיבי. שאלתי אותה: "איפה לומדים לצייר ככה?" והיא הפנתה אותי לסדנאות של מוזיאון תל אביב. שם למדתי אצל מירי נשרי ואחר כך אצל יעקב מישורי. ממנו למדתי לחשוב אמנות. במובן מסוים הוא היה האב הרוחני שלי באמנות.

–

–

ג'.ב :: מאוחר יותר התחלת להשתמש בחומרים נוספים וליצור אובייקטים ופסלים. איך נוצר המעבר מציור לפיסול?

–

ל.ק :: ציירתי בתחילה מופשט אקספרסיבי על פורמטים גדולים מאוד, סביבות שני מטר. בשלב מסוים עזבתי את הסדנאות והמשכתי לצייר לבד. מדי פעם הזמנתי אמנים לסטודיו לשיחות ולשיח על אמנות.

–

אחד המעברים המשמעותיים קרה בתקופת מלחמת המפרץ. נשאר לנו ארגז של סרטי מסקינטייפ שבהם השתמשנו כדי להגן על חלונות הזכוכית מפני הדף הפיצוצים. התחלתי להדביק את הסרטים על הקנבס בצורה אמורפית. בהדרגה נוצרו תפיחות והקנבס התחיל לתפוח ולהפוך מתמונה למשהו תבליטי ותלת ממדי.

–

אחת התפיחות הזכירה לי את הפרח ששמים במרכז של אריזת מתנה. משם הדרך לסרטי האריזה הייתה קצרה. התחלתי לצפות בפרחי אריזה צבעוניים כל דבר שנפל לידי, גזעי עצים שמצאתי ברחוב, כיסאות שבורים ועוד.

–

ציפיתי בצורה כמעט אובססיבית. למדתי מנגרים באזור איך לבנות קונסטרוקציות, וכך יכולתי קודם לבנות את השלד שרציתי ואז לכסות ולעטוף אותו.

–

–

רק בדיעבד הבנתי עד כמה זה היה מדויק עבורי. הקונסטרוקציות, שהן למעשה שלדים, כוסו בסרטי אריזה מלאכותיים והפכו למטאפורה חזקה מאוד לחיים האישיים שלי. הרבה שלדים עטופים בסרטי אריזה. באותה תקופה הסתרתי את המגבלות התנועתיות בגוף שלי, שהלכו והחמירו.

–

אמנים שהגיעו לסטודיו היו אומרים לי: "המבנה כל כך יפה, תשאירי אותו חשוף". ואני, באופן כמעט אובססיבי, המשכתי לעטוף ולהסתיר.

אחר כך התחלתי ליצור הכלאות ופסלים היברידיים, שעסקו בחיבורים בין כוחות שונים ומנוגדים, גבר ואישה, חיה ואדם, ראש ורגש.

–

רק מאוחר יותר הבנתי שגם כאן הגוף שלי דיבר דרך העבודה. הרי מפרק הוא בעצם חיבור. בתקופה הזו כבר הייתי בתוך התמודדות עם ניתוחים אורתופדיים בעקבות מחלת המפרקים, והיום אני יכולה לראות את הקשר בין העיסוק שלי בחיבורים לבין הגוף שלי.

–

החומר עצמו עדיין מרתק אותי. אני יוצרת, ותוך כדי התהליך מתגלים דברים חדשים. אני לומדת מהחומר, מהטעויות ומהשברים, בדיוק כפי שאני לומדת מהחיים.

–

–

ג'.ב :: איך את עובדת בסטודיו? האם את חושבת מראש על האסתטיקה, על התוכן ועל מה שאת רוצה לומר?

–

ל.ק :: אני לא חושבת על אסתטיקה כשאני יוצרת, למרות שהיא כמובן נמצאת שם. גם את נושאי הביטוי אני לא תמיד מגדירה מראש. אני עובדת, והדברים מתפתחים מתוך העבודה. אני נוהגת לומר שאני כותבת קודם את המנגינה, ותוך כדי נכתבות המילים.

–

הסטודיו שלי הוא מקום דינמי ומשתנה. כמעט כל השולחנות בו נמצאים על גלגלים, ואני יכולה לעבוד באותו יום בכמה מדיות. אני לא מסוגלת לעבוד שמונה שעות באותה פינה או על אותה עבודה. אני יכולה לעבור מציור לפיסול, מכתיבה לעבודה דיגיטלית, ואז לחזור שוב לציור.

–

לפעמים אחרי כמה ימים או שבועות כאלה, פתאום מתגלות כמה עבודות חדשות זו אחר זו. יש בזה משהו שמזכיר לי את הילדות ואת תחושת הקסם שהייתה בבית שבו גדלתי, כשהייתי רואה את אבא שלי לוקח חומר וממנו נולד משהו.

–

אני חושבת שהעבודה שלי היא גם דרך לחפש את הביטוי שלי בתוך החיים ובשותפות שלי איתם. אני מאמינה שאנחנו מחוברים זה לזה בתודעה קולקטיבית, ולכן אני שואלת את עצמי גם מה אני יכולה להוסיף לעולם. אני רוצה להוסיף אור.

–

–

–

–

הייתה לי תערוכה שנקראה "רגע קט" באנגלית”A Moment of Bliss” זה רעיון שמלווה אותי. מה שאנחנו נותנים לו אנרגיה גדל. לכן במקום להילחם בשנאה, אני מעדיפה להוסיף אהבה.

–

כמובן שאני לא חיה בסביבה סטרילית וזה מתבטא באמנות. עידן של פייק, הסתרה וחוסר ודאות, בא לידי ביטוי בתערוכה שנקראה “fake”.
תערוכה נוספת שהעבודות בה עסקו בחיבורים פוליטיים, חברתיים ורוחניים, נקראה "אלוהים אדירים".

–

–

–

ג'.ב :: את מגדירה את עצמך כאמנית חוקרת? את חוקרת טכניקות, חומרים, גבולות, אסתטיקה?

–

ל.ק :: אני בהחלט חוקרת, אבל קודם כל את החומר. זה הדבר שמסקרן אותי מאוד. יש בי משהו מהילדה הקטנה שאוהבת לערבב חומרים וצבעים, כמו במעבדה, ולראות מה קורה.

–

מעניינים אותי במיוחד חומרים שלא אמורים להתחבר, חומרים שנחשבים לא מתאימים זה לזה. אני אוהבת חיבורים, גם כחומר וגם כמטפורה לחיים. אני אוהבת לחבר אנשים שונים, תרבויות, עדות, מדינות ורעיונות. היום, בדיעבד, אני מבינה שזה מתחיל אצלי כבר בחומר.

–

יש בי גם משהו שאוהב ללכת קצת נגד הנורמה. אפילו כשאני אופה עוגה אני לא תמיד נצמדת למתכון. אני מוסיפה משהו שמתחשק לי לנסות. בסטודיו אני עושה את אותו הדבר. אם למשל מקובל לערבב גבס עם מים, אני יכולה לנסות גבס עם פולימר או עם שמן. לפעמים החומרים לא מתחברים, לא מתייבשים או מתנהגים באופן בלתי צפוי. אבל דווקא אז אני מתעניינת.

–

אני לא נבהלת ממשהו שלא מצליח. להפך. הרבה פעמים הכישלון הוא המקום שבו מתחיל משהו חדש.

–

–

פעם עבדתי עם אפוקסי, חומר שמורכב מכמה רכיבים וצריך לדייק מאוד בכמויות ובמשקל. הוספתי לו פיגמנטים כי רציתי ליצור פסלים צבעוניים. במהלך העבודה נשפך חומר על הרצפה. כשהוא התפשט, ראיתי פתאום פוטנציאל ציורי מדהים.

במקום לנקות אותו, התחלתי להתבונן בו.

לקחתי את מה שגיליתי במקרה והעברתי אותו מהפיסול אל הציור. התחלתי בפורמטים קטנים, עשיתי המון ניסויים, ורק אחרי שהרגשתי שאני מבינה את החומר העזתי לעבור לפורמטים גדולים. כך נולדו סדרות של ציורים, וכמה מהם מוצגים בתערוכה הנוכחית.

–

–

ג'.ב :: את מתארת את עצמך כאמנית מאוד אינטואיטיבית, אבל יש בעבודה שלך גם משהו מאוד הנדסי ומדויק. איך שני הדברים האלה מתקיימים יחד?

–

ל.ק :: אני חושבת שהם תמיד היו שם. מצד אחד אני מאוד אינטואיטיבית, ומצד שני אני יכולה להיכנס לעומק של חומר, להבין איך הוא עובד ולפתור בעיה טכנית מורכבת.

–

אם לא הייתי אמנית, אני חושבת שהייתי רוצה להיות מדענית או אסטרונאוטית.

המשיכה שלי לחומרים ולעבודה בידיים מגיעה גם מאבא שלי. כשהייתי ילדה הייתי עומדת לידו ומתבוננת בו כשהוא בונה ומתקן. בזמן שהוא לימד את אחי כל מיני דברים, אני ספגתי מהצד את הידע, את הסקרנות ואת האהבה לפתרון בעיות.

אני יכולה להתחיל מעבודה מאוד אינטואיטיבית, ואז להיכנס לתהליך כמעט מדעי של ניסוי, טעות, בדיקה וגילוי.

–

–

ג'.ב :: התחלת ליצור בשנות השלושים לחייך, כשכבר היית אמא צעירה. עד כמה את חושבת שהגוף שלך וההתמודדות אתו השפיעו על האמנות שלך?

–

ל.ק :: התחלתי לעשות אמנות בשנות השלושים לחיי, כשהייתי אמא צעירה. הבעיות במפרקים שהתחילו כבר בילדות הלכו והחמירו. בילדות לא ממש האמינו לי. תמיד נראיתי מאוד אתלטית, ולכן היה קשה לסביבה להבין שמשהו בגוף שלי לא בסדר.

–

כשהגעתי לאמנות, לא חשבתי על הגוף שלי כנושא. פשוט רציתי ליצור. היום, כשאני מסתכלת לאחור, אני מבינה עד כמה הגוף היה נוכח בעבודה שלי, גם כשלא ידעתי לקרוא לזה בשם.

–

בהתחלה ציירתי ציורים גדולים מאוד, אקספרסיביים, כמעט גופניים. היה בהם חופש תנועה גדול. היום אני יכולה להבין שהם היו במובן מסוים תחליף לתנועה שנלקחה ממני.

–

ככל שהיכולת הפיזית שלי להניע את הגוף ולהשתחרר בתנועה הצטמצמה, קיבלתי את החופש הזה דרך הציור. הפורמט הגדול אפשר לי לנוע בתוכו, להוציא החוצה אנרגיה, אדרנלין ורגש.

–

באותו זמן לא ניסחתי לעצמי את הדברים האלה. פשוט ציירתי.

רק בדיעבד, לאורך השנים, אני יכולה לראות כמה מהחיים שלי חלחלו לתוך העבודות עוד לפני שהייתה לי מודעות לכך.

–

–

ג'.ב :: את מדברת על דברים שאת מבינה רק בדיעבד. האם זה מאפיין את כל תהליך היצירה שלך?

–

ל.ק :: בהחלט. הרבה מאוד מהעבודות שלי התחילו מתוך תחושה או צורך שלא ידעתי להסביר. אני פועלת קודם כל מתוך הבטן ומתוך הלב. אני עושה, ורק אחר כך חושבת ומבינה. לפעמים שנים אחר כך.

–

גם המעבר שלי לפיסול קרה כך. לא ישבתי והחלטתי שאני עוברת מציור לפיסול כי יש לי רעיון מסוים. החומרים הובילו אותי, והחיים הובילו אותי.

–

בשלב מסוים, התחלתי לבנות קונסטרוקציות מעץ. כדי ללמוד איך לבנות את המבנים שרציתי ליצור, נעזרתי באיצ'ה גולומבק אמן נהדר שלצערי נפטר לאחרונה. משם הלכתי והעמקתי גם בצד ההנדסי של הפיסול.

–

ואז הגיעו העבודות עם סרטי ההדבקה והאריזה, ואחר כך היציקות והפסלים ההיברידיים.

רק היום אני יכולה לראות את הרצף ביניהם.

–

–

ג'.ב :: מה משך אותך דווקא לפסלים ההיברידיים?

–

ל.ק :: בהתחלה פשוט אהבתי את האפשרות לחבר דברים שלא אמורים להיות מחוברים. אבל היום אני מבינה שהחיבורים האלה היו גם אני.

הגוף שלי עבר לאורך השנים שינויים, ניתוחים והחלפות של חלקים מלאכותיים. ופתאום הבנתי שהפסלים ההיברידיים אינם רק משהו שאני אוהבת לעשות. במובן מסוים הם אני.

–

אני מחברת בין חלקים שונים, בין חומר טבעי למלאכותי, בין אדם לחיה, בין גבר לאישה. אני מחברת דברים שלכאורה לא שייכים זה לזה ויוצרת מהם ישות חדשה.

–

זו אולי אחת הסיבות שהמילה "חיבור" כל כך מרכזית בעבודה שלי. היא התחילה בחומר, אבל עם השנים הבנתי שהיא קשורה גם לגוף, ליחסים בין אנשים ולניסיון שלי לחבר בין חלקים שונים של החיים.

–

–

ג'.ב :: בתערוכה הראשונה שלך במוזיאון ינקו דאדא דיברו על עטיפה והסתרה. היום את אומרת שאת דווקא רוצה לחשוף. מה קרה בדרך?

–

ל.ק :: בתקופה ההיא באמת עטפתי הכול. המבנים שלי היו שלדים וקונסטרוקציות שכיסיתי בסרטי אריזה צבעוניים ונוצצים. יצרתי אובייקטים מאוד יפים, אפילו מפתים, אבל הם הסתירו את מה שנמצא מתחת.

–

במשך שנים הסתרתי את המגבלה הגופנית שלי. הסתרתי את הקושי, את הכאבים, את הצליעה את המגבלות, את הנכות. רציתי להיות כמו כולם. הסתרתי את זה מהסביבה, מהמשפחה, מהילדים שלי, מבעלי, ובעיקר מעצמי.

–

אז אולי באופן לא מודע עטפתי גם את העבודות שלי.

–

היום קורה אצלי בדיוק ההפך. אני מרגישה שאני מורידה קליפות. אני פחות רוצה להסתיר ויותר רוצה לראות.

–

המעבר הזה, מהעטיפה אל החשיפה, הוא אחד הדברים המרכזיים שאני מזהה היום כשאני מסתכלת על הדרך שעשיתי. והוא הרעיון של התערוכה.

–

–

ג'.ב :: מהו הקונספט לתערוכה הנוכחית "וואו – השמיים כחולים"?

–

ל.ק :: העבודות בתערוכה הן אוסף של עבודות שנוצרו בתקופות שונות, ולא תערוכה שנבנתה מראש סביב סיפור אחד. אבל כשאני מסתכלת עליהן כעת, אני יכולה לראות בהן תהליך מאוד ברור של הסתרה, עטיפה, התפשטות וגילוי.

–

העבודות מוצבות זו לצד זו ומייצרות מרחב של הפתעה. המבקרים מוזמנים להיות עדים לתנועה חיה ולהתפתחות, לפעמים הרמונית ולפעמים מפתיעה ואף מנוגדת. גם התנאים של החלל בו מוצגת התערוכה, (בניין אות'מני היסטורי שהיה בית אריזה של תפוזי ג'אפה והוא מחולק לחללים נפרדים שבחלקם עובדים אמנים נוספים הנמצאים בתקופה של רזידנסי) כל אלה אפשרו לי לדלג בין תקופות וסגנונות עבודה. 

–

לי באופן אישי לא חשוב מהו הקו המחבר בין העבודות השונות בתערוכה! מניסיון ארוך של עבודה אותו ניסיתי להביע בראיון, אפשר להבין שהכל קשור וכולנו קשורים! זה יותר גדול מאתנו.

–

כיום גם הפיזיקה מוכיחה את זה. כשכל בני האדם יבינו את זה יהיה טוב יותר ביקום.

–

וזו הדרך שלי, האמונה, והמנטליות.

–

ליאורה קנטרביץ, צילום יובל חן

–

פרטים נוספים >> ליאורה קנטרביץ

–

"וואו – השמים כחולים" עד 21.9.26

–