ארכיטקטורה של החוט – או: חומרי הקן של דפנה אלכסנדרוני

–

בתערוכתה היפה והעדינה ממזגת דפנה אלכסנדרוני בין עולמות צורה ותוכן הנדמים כמנוגדים; אלו הם עולמותיה שלה, השזורים באופן אינטימי בביוגרפיה הלא שגרתית שלה. אלכסנדרוני היא הן בוגרת שנקר במגמה לטקסטיל, והן בוגרת החוג לארכיטקטורה באוניברסיטת תל אביב. כך, כמו מתערבבים להם החוץ האדריכלי, הגברי, המוחצן, הפונה כל כולו לרחוב, לפרהסיה הציבורית, והפנים הרך, הנשי, המתערסל ומשתבלל בפנימיותו, ניזון מעצמו. הטקסטיל והקונסטרוקציה, הריקמה והבנין, כמו חוברים לרגעים מזוקקים במעשה האומנותי של אלכסנדרוני. כפי שכותבת האוצרת יובל עציוני, ביצירתה של אלכסנדרוני מופיעים "נייר שרטוט ומוטות פלדה אלומיניום ופוליאוריטן" לצד חומרי טקסטיל מובהקים.

–

פרט מתוך העבודה "לא למנוחה". צילום: אבי אמסלם.

–

אלכסנדרוני בונה אלמנטים פיסוליים נפלאים, רכים וקשים בו זמנית. מקומות התווך שבין העולמות הללו כמו מהלכים עליה קסם: מהו חוט? חוט ריקמה, חוט לבן, חוט משיחה, חוט ברזל; מהו משטח? משטח של בד, שטיח, בטון, רצפה, קיר. היכן מתרחש החיבור בין משטחים, וכיצד? בכל אלמנט קומפוזיצייוני מסתתרת השאלה: מהו פנים ומהו חוץ, ומכאן משתרשרת השאלה: מהם חומרי הגלם מהם עשויים הפנים והחוץ שלנו?

–

בעבודה "זמן המתנה" מסגרת השטיח מתמלאת בקצוות קשורים, בפרנזים, פרי עבודה עמלנית, אך "הפוכה", והחוטים, עיקר העיקרים, מקבלים מעמד ויזואלי מובלט.  שנתות של זמן, או שמא אלו תווי מוסיקה, משתרכים מצידיו. זוהי יצירה יפיפיה, המתאימה ביותר גם לתערוכה "שטיח" המוצגת במוזיאון האסלאם כיום. היצירה הקטנה והמוקדמת "שטיח פינה" (מ-1978) ממוסמרת לקיר הצמוד לשטיח הגדול יותר.

–

פרט מתוך העבודה "ספירלה כחולה". צילום: אבי אמסלם.

–

"לא למנוחה" הוא משטח צר וארוך ממנו צומחים ועולים נבטי- חוטים לבנים, רכים, המהדהדים במהופך את "מיטת המסמרים" של הפאקירים. אולם המיטה- אלונקה הזו אינה בהכרח רכה. בתוך אצבעות הלבד מסתתרות סיכות דוקרניות, העלולות לדקור את המבקש לשכב.  גדילים אדומים, המזכירים אוכף, נתלים משני צידי המבנה האלגנטי, הדק, מעמידים מעין אזכור נוסף לאלונקה, נושאת הפצועים.

–

שיפוד מפלח מיכל לבד עגול וכחול. "כל מה שעגול מזמין ליטוף" כותב גסטון בשלאר (הפואטיקה של החלל, עמוד 336). אולם לא העגול הזה! חוט שהתמצק, אימתני, חודרני, פוצע, מפחיד אותנו. אולם העגול, כמו הקו והקו המסולסל, הוא צורת מפתח ברפרטואר הסימנים של אלכסנדרוני. שמש- ירח כחול עגול מופיע ברישום בתערוכה, מוביל את העין העוקבת אחר צבעים וצורות. אלמנט כחול מעוגל נוסף, בעל גדילים משתרכים,  מוצמד לעמוד המצוי במרכז החלל. כך נוצר "השביל הכחול" בתערוכה. וראו גם את היצירה הלבנה "עקבות שתי וערב". הפתיינות התמימה (איזה אוקסימורון) שהיא טבולה בה מכמירת לב. חבילות החוטים העגולות מנכיחות את עצמן: הן אובייקט לכשלעצמו, חפץ מרתק בעולם החזותי של אלכסנדרוני.

–

"יד זיכרון", סלילים יצוקים, מתוך 21 יחידות. צילום: אבי אמסלם.

–

קו מסולסל- מהו? צמה? צינור? חוט? רישום אמנותי? העבודה "ספירלה שקופה" מאזכרת חית טבע קטנה, מהדהדת (שלא לומר מושכת חוט אל) את עולם הטבע, הצומח, החלזוני, הקונכייתי, אצות הים המסתלסלות, ומאידך: נדמה שזהו מקטע מבגד שהתפורר, שריד של בד ישן, שהזמן עשה בו כבשלו, מפורר אותו לפירורים פרורים.

–

תשוקה נסתרת מבעבעת מתחת לרבים מן האובייקטים האמנותיים של אלכסנדרוני: התשוקה לראות את "אחורי הקלעים" שלהם, את המקום אותו הם "מסתירים", את הצל היונגיאני או האיד הפרוידיאני- אבל של החפצים הדוממים ולא של בני האדם הפעם. תצורה שלמה, מלוטשת, חפץ תרבותי ספציפי, הופכת לפרודות פרודות, מגלה את המרכיבים החומריים ואת עקרונות החיבורים שבמילוי השטיח שנקרא "זמן המתנה".

–

פרט מתוך הצבה "בקשר לזמן". צילום: אבי אמסלם

–

היותה של התערוכה הזו תערוכת יחיד ראשונה לאלכסנדרוני מבקש להתעכב על הרגע הזה, שמתחולל עבורה בצעד נוסף בזהותה המקצועית, יכולתה ליצור לעצמה את "הקן" שלה, דרך מיזוג העולמות הזה, הוא פעולה שנמשכה למעשה בסתר שנים רבות. כך מצטט בשלאר את מישלה, הכותב על האופן הפיסי ממש בו בונה הציפור את הקן שלה: "הבית הוא בדמות הציפור עצמה, בצורתה ובמאמציה המיידיים ביותר. הייתי אומר אפילו בדמות סבלה. התוצאה מושגת אך ורק בלחיצה מתמדת חוזרת ונשנית של החזה. אין זרד אחד שלא נהדף מאות אלפי פעמים על ידי החזה, הלב. ללא ספק בלווית אי אילו הפרעות נשימה, אולי אף פרכוסים, כדי לקבל ולשמר את צורתו העקומה" (בשלאר, עמוד 160).

–

דומה כי זהו תיאור מדויק של תהליך היצירה, ההבשלה, ההבקעה של החומרים היצירתיים לכדי תערוכה המתמקמת בסופו של דבר בחלל מוגדר, ב"קוביה הלבנה". האמנית בונה את קינה. וכאן מתאים לחתום את הרשימה הזו במוטו לפרק "הקן" בספרו של בשלאר: "קינים לבנים, ציפוריכם ילבלבו. // עוד תעופו, שבילי נוצות" (רוברט גנזו מצוטט אצל בשלאר, עמוד 146). אלכסנדרוני אוחזת בכול עולמותיה הצורניים והוויזואלים יחד ויוצרת מחבר קומפוזיציוני שלם, כמעין קן, או בית אמנותי, או בעצם- תערוכה!

–

"זמן המתנה", תקריב צד אחורי. צילום: אבי אמסלם

–

דפנה אלכסנדרוני

"בקשר לזמן"

אוצרת: יובל עציוני

20.12.24-18.01.25

גלריה פריסקופ, גלריה לעיצוב עכשווי

פרטים נוספים כאן

–