דנה (ורדנה) סימוניאן בוגרת המחלקה לצילום בצלאל. בת לעולים מברית המועצות, גדלה באשדוד. האסתטיקה שלה מושפעת מקולנוע סובייטי וסוריאליסטי, היא לוכדת את הפינות המוזנחות של היום יום ומנסה ליצור ייצוג הולם לשכבות החלשות בחברה. הנושאים המדוברים בעבודות שלה הם גלות, עקירה וחזרה למולדת.

–

זו הסדרה החמישית המוצגת כאן במגזין 

–

ביום הולדתי השלושים, בנסיעה שנולדה מדחף גופני, באמצע שדה חיטה מרוחק – הרגשתי לפתע קרבה שלא הצלחתי לנסח במילים. היא הופיעה דרך האוויר, דרך האור, דרך הרי המזרח.

–

נעתי בין ירוואן הבירה לכפרים, בין רחובות עירוניים מתפתחים לנופים הרריים שקטים, ופגשתי אנשים החיים במערכות יחסים שונות עם האדמה ועם הזמן: חקלאים, עובדות הייטק, סטודנטיות, תלמידות פנימייה, נשים צעירות המנסות לנווט בין מסורת לבין אפשרויות חדשות. דרך מבטים, מחוות וסיטואציות יומיומיות ניסיתי לבנות מפה של מפגשים אנושיים – דיוקן אישי של ארמניה כפי שנגלתה בפניי לראשונה.

–

במהלך השהות פגשתי נשים עם הלב הרחב ביותר שהכרתי. נדיבות כמעט בלתי נתפסת, הכנסת אורחים עמוקה, מבטים פתוחים. אך לצד הפתיחות גיליתי גם מציאות מורכבת. רבות מהן חיות בתוך גבולות שאינן בחרו – גבולות חברתיים, משפחתיים ולעיתים גם משפטיים. חלקן אינן יכולות לעזוב את בית הוריהן לפני נישואין, אינן יכולות לקיים קשרים רומנטיים בגלוי, ובוודאי שלא לנהל חיים מחוץ לארון. הפער בין העושר האנושי לבין צמצום האפשרויות נוכח כמעט בכל שיחה.

–

ביום האחרון לנסיעה ישבתי בבית קפה קטן. ביקשתי לצלם אחת המלצריות שמצאה חן בעיניי. יצאנו לרגע לסמטה צדדית והיא הסכימה להצטלם, סיגריה ביד, בין משמרות. לולא המצלמה, המפגש לא היה מתקיים. כאשר אני מצלמת איני מפחדת; המצלמה פותחת אפשרות של אמון, של תכלית, ושל ביטחון.

–

האישה סיפרה לי על הקושי לחיות עם דרכון חלש ועם אפשרויות מוגבלות. דיברנו על מדינות אחרות, על מקומות שאולי יוכלו להציע חופש גדול יותר. באופן אינסטינקטיבי הצעתי את איראן השכנה – הצעה שנשמעה כמעט אבסורדית לשתינו, והיא צחקה. היא ובת זוגה חיות בארון. עצם האפשרות לדמיין חיים אחרים כבר הייתה מורכבת.

–

הנסיעה גרמה לי לחשוב מחדש על מושג הקליעה – על התחושה שאנו לכודות בתוך נסיבות היסטוריות, פוליטיות או משפחתיות, ועל הפחד מחיים שיעברו בצורה ריקה. לפעמים נדמה שהחיים מוכתבים מראש על ידי תנאים שאינם בשליטתנו. אך מבט החוצה מגלה תמיד מורכבויות נוספות. בכל מקום קיימות אפשרויות שאיננו מכירות, מגבלות שאיננו רואות, וחירויות שאינן מובנות מאליהן.

–

העבודה על הסדרה נולדה מתוך ניסיון להבין כיצד היסטוריה אישית נפגשת עם מציאות חברתית רחבה יותר. ארמניה הפכה עבורי לא רק למקום גיאוגרפי, אלא לשדה מחשבה – מרחב שבו שאלות מקבלות צורה דרך מפגשים אנושיים.

–

אולי איננו חופשיות לחלוטין מן הנסיבות שבתוכן נולדנו – בתוך צלילה לאוקיינוס הזוועות שכופים עלינו, המפגש עם האחר מאפשר לנו לזהות עד כמה גבולות הם לעיתים גם תוצר של נקודת מבט. בדיוק כפי שחשבתי שאני מגיעה למקום רחוק כדי להבין משהו על עבר משפחתי, גיליתי שהסיפור אינו שייך רק לעבר. הוא ממשיך להתהוות דרך קשרים רגעיים, דרך מבטים, דרך האפשרות לראות את חיי האחר – ואולי גם את חיי שלי – כפתוחים מעט יותר ממה שנדמה בתחילה.

–

–

–

–

–

–