מתחת לאמא אדמה

I want to be my mother's sex slave

–

זה טקסט על חבר טוב שלי ומכאן על חברות ואהבה משותפת לציור, לעשייה, לחיים, לאמנות, לדיבור עליה, לחיפוש אחריה, למקום שלה בעולם.

זה טקסט על המאבק המר על ההתנגדות על הרצון להשמע להראות לשנות לתקן לסלוח להיות לחיות.

זה טקסט גם עליי כמובן.

אבי נבו ואני חברים כ10 שנים, נפגשנו בתואר השני של בצלאל אצל המנהל אותם שנים, דוקטור רפאל זגורי-אורלי. רפאל הוא כידוע פילוסוף, מורה מרצה כותב ומתרגם בעל שם עולמי. אדם רב לשוני, רב תרבותי, בעל ידע לא נורמלי ודמות גדולה מהחיים, עבורי. רפאל זגורי-אורלי כפי הנראה שיבץ אותנו בכוונה כשכנים בסטודיאות של שנה א', וישר רבנו, על הטמפרטורה של המזגן לדעתי ועל עוד כל מיני קשקושי אגו גבריים מהסוג הזה.

במבט לאחור זו אולי התחלה טובה ליחסים, אם בונים על קשר טוב ארוך טווח וכולי.

–

Time is money” 30 x 50 c”m. 2019

אמנות חברות

–

אבי ואני נפגשים לרוב בסטודיו שלו, לעיתים בשלי ותמיד מדברים בלי סוף, על ציור, פוליטיקה, אמנות, משפחה, כלכלה, מוזיקה, מדע, פילוסופיה, תקשורת, מוזיקה ושוב ציור. זה נשמע מוגזם ואולי שטחי אבל אנחנו נפגשים כל יום (חיוך) ואנחנו אינטנסיבים ורציניים עד לכדי פומפוזיות דרמטית, שטופי מידע (שלא נאמר הלומי מידע) כמו כולם. כשאנחנו נפגשים אצל אבי הוא בדר"כ מצייר בזמן שאנחנו מדברים, נותן עבודה ולא מבזבז זמן שאין לו.

לאבי נבו שני ילדים ועסק לקעקועים, שום דבר לא בא לו בקלות וזמנו תמיד הכי קצוב מדהים שהוא מוצא גם זמן לציור, לאמנות.

העיסוק המשותף שלנו בציור, הוא בעצם גם עיסוק משותף בהתמרדות מול הסדר הקיים במישור האישי ובטח בעשייה שלנו ודרכה. כשלמעשה הם אינם מופרדים (העשיה, ההתמרדות, ההתנגדות, הציור ), באיזה שהוא גבול, לראייתי, אצל כל אמנית או אמן או כל אדם ואישה.

אבי ואני, שנינו גברים חצי לבנים, חצי פריבילגים, עם פה גדול, עם אב מפרנס נעדר אלים בעצמו, נכי צה"ל, חיילים קרביים, הלומי מערכת הביטחון, בוגרי האינתיפאדה והאפרטהייד. גברים אגרסיביים ונטושים עם מערכות משפחתיות, שונות ולא פשוטות. שוביניסטים שלומדים על בשרם את מגבלות הכוח ואת הצורך בלתקן ולסלוח לעצמנו ולהשתנות. בכדי לצאת מהתבנית המזעזעת והמקובעת שלנו (כמו של כל איש ואישה), בתוך החברה, בכדי לשנות עצמנו ודרכנו אותה.

וזאת כדי שישמעו את הקול האמיתי, הכנה, המחפש, מחוסר הנחת, המתמודד, המגמגם, הכושל, השואל שאלות ללא סוף.

וזאת כדי שיראו את המעשה כפי שהוא ולא יקטלגו, יתייגו ויתלו אותנו בחיינו על קולב, באיזה אגף ציבורי נידח, תחת כותרת מעליבה שטוחה ומכלילה. וזו כמובן השיטה, זו הדרך וספק אם יש ממנה מוצא.

–

“Vatos Locos” 60×60 c”m. 2019

–

השיחות עם אבי אינטנסיביות, מאתגרות, גם הציור של אבי כמובן כזה. זה ציור שלא מניח לך להישען אחורה בנחת. כמו שאבי נבו מלא בידע ועשיר בשפה וכמו שהוא נהנה לקחת את הצד השני לכל דעה או מחשבה, להפתיע ולגלות עוד שכבה של אכזריות שרירותית, של בדידות, של מחשבה, כך הציור שלו. וזה אינו קל לעיכול, זה קשה ומעניין ומתגמל ולא מניח, הציור של אבי ואבי אותי.

עבורי ובראייה שלי, אדם ביקורתי כמו אבי נבו, ששואל שאלות, שלא נותן לי ולעצמו לסביבה הנחות, שלא משחק לפי הכללים, שמגלה את השקר את הפירוק ואת הריקבון, שלא מתנחמד, שעומד על המשמר, שמהווה איום על הסדר הקיים זה די מושלם.

–

אמן – אמונה

–

אבי נבו נולד בעיר היהלומים, נתניה אך עבר לניו יורק בגיל 5 והעביר את הילדות בשפה האנגלית בבתי ספר ציבוריים, במנהטן ולונג-איילנד בעיר ניו יורק. וחזר לנתניה בגיל 13.

אני נולדתי בקבוצת כנרת והעברתי את הילדות בעברית בעמק הירדן .

מתחילת היחסים שלנו, פערי השפה והשוני בניסיון ובעומק התרבותיים, כלכליים, חברתיים, בלטו מאוד. ומכאן אין פלא שהעמדה הציורית המסורתית העילגת, הלא מודעת, הצולעת, אידיאליסטית-ריאל-סוציאליסטית, אשר לנצח מחפשת קרקע מוצקה ועדיין מאמינה בבית במקום באדמה בכוח הכבידה בפיזיקה, בתמימות של רעיונות חברתיים סוציאליסטים אקולוגיים, בטוב ליבו של האדם ובשאיפתו המיסטית לטוב. רעיונות שיתכן שאבד עליהן הכלח ובכל מקרה, התנגשו חזיתית בתפישת הציור/מציאות של אבי נבו.

ייתכן שהגישה וראיית העולם של אבי נבו גורסת שכולנו באיזה שהוא מקום צפים כאיים, תלושים הרבה יותר אחד מהשני כתוצאה מאובדן מוסר וראיית הרווח הכלכלי כחזות הכל, כתוצאה מעבודה קשה מדי מלחצים בירוקרטים רבים מדי ולא מוצדקים בשום צורה בתוך מירוץ עכברים שלא מביא אותך לעולם על סיפוקך וכן הלאה. במרחב ובעולם מחוסר אמת או מוסר. מרחב שקורס על המבנים המפוארים שלו ללא שליטה ולתוך עצמו.

מרחב שנשלט על ידי גברים סוציופאתים שרואים בשורת הרווח והשפלת האחר את האהבה.

עולם בו אמת היא שקר, מלחמה היא שלום, צדק הוא כסף.

בחברה נוצרית קפיטליסטית לבנה, אובדנית, חולה אוטואימונית, חד כיוונית, חזירית, עבריינית בהגדרה, מדעית כשזה נוח לה, הכי לא מדעית בתוצאה, גזענית, חסרת סיכוי כמעט.

כעת, אובדן טוטאלי של חוק, סדר, מקום, מוסר, שייכות וצורה, אלו דברים שקשה מאוד לציור.

בטח ציור כזה שאינו חס ושלום מסתתר מאחורי המופשט, הניהליסטי, ליברטני, חסר העמדה.

או ציור גרפי שמתיימר לחקות לפרש ולתעד את האידיאלים השקריים, אשר מאפשרים למערכת להמשיך לפעול ולהראות עצמה מבקרת, מבלי לבקר את עצמה באמת, ללעוג לעצמה. כמו אותם סאטיריקנים שכביכול מבקרים את המערכת מתוך המערכת ולמעשה מחזקים אותה, מעשה ועדת קישוט, עלה תאנה וכו. 

ציור מתוך החומר האפל, מייצוגים של רוע, ממציאות שנתפשת אובדנית, מרושעת, גרגרנית, צרכנית, תאוותנית לכוח ושליטה, ציור שנמשך על פני חיים, ציור שהוא דיבור, ציור שמתעסק בשאלה איך מוותרים על כוח, ציור שהוא מרד פתטי, אנושי, על הזכות לקול לזיכרון, ציור שהוא חברות ואהבה ופשטות מעבר למילים, שהוא הביטוי לזכות לכל אדם למקום, ציור שהוא פטפוט שהוא לימוד לדבר ציור שלהצלחתו אין מחיר ומשמעות טכנולוגית או מדעית אינה מקרבת להבנתו.

אל מול כל אלה אבי נבו בחר להאבק ולהתמרד לאורך שנים במעשה ובחוסר המעשה.

וכך עד לפני כשלוש שנים, בצורות/מדיומים שונים, אבי נבו צייר, פיסל, ניגן, הדפיס, צילם והתמודד, בעיקר דרך בניית מיצבים ציוריים גדולים וקרועים. מיצבים ששילבו יחד קרעי ציור באלמנטים פיסוליים בצילומים בפסולת תעשייתית תוך תפישת החלל כולו כמסגרת ציורית. זוהי עמדה מוכרת, ופרקטיקה אמנותית כשרה, אשר יתרה את מקום הציור ואף פסלה אותו לטובת מקום שאותי פחות מעניין, אבל אני מקבל אותו כנתון ועשייה לגיטימית בעולם.

וכך במשך כמה שנים טובות אני מנסה בעזרת אבי, לראות את העולם כפי שהוא ולהתקרב לרעיונות הציוריים מחשבתיים שלו, לשאלות שעולות מהם. לתפיסת המציאות, ולביקורת הבלתי מתפשרת מתוך המקום שהוא בא ממנו ובשונה ממני. רעיונות של התפרקות בלתי נמנעת וחוסר בקו אופק יציב ויחיד, מחסור בקרקע בשמיים, למעלה למטה, מחסור בכוח המשיכה, בבית, קהילה, בטח מחסור במדינה.

מחשבות על ההתפרקות של החוק מול הכוח של הכסף, מול ההתקדמות הטכנולוגית, במירוץ מול הרוע האנושי ומחלות הנפש המערביות. שאלות על אובדן מוסר, האחריות, הכנות והאהבה, שכמובן הובסו בנבזיות, על ידי מלכים סוטים, סוחרי עבדים ותאגידי רשע עולמיים, רודפי בצע ושליטה סדיסטיים המקדשים את הדולר.

ההבנה שהביקורת הפוליטית כלכלית רלוונטית לגמרי לעולם האמנות לאמנים, לדרך לעשות ציור, לדרך למכור, לדרך להשתמש בכוח ולא לרעה,דוגמת מעשה לבקר ולרצוח את הביקורת ולו רק בשביל השעשוע הלשוני הגרפומני.

–

“Appear missing”. 60 X 40 c”m. 2019

אמנות כהתנגדות

–

אבי נבו לראייתי, בטח בשנים האחרונות, מנסה לכוון -יתכן שלא במודע – את ההתנגדות והמרד וצורת הסיפור/דיבור בציור שלו, לעבר עמדה ציורית אסתטית רעיונית רחבה, מסורתית ואוניברסלית יותר.

עמדה כזו שאינה רואה ומייחסת לתרבות המערבית יודו-נוצרית כנקודת מוצא. אלא כעוד חוליה בשרשרת תרבותית, ציורית, שנמתחת אלפי שנים אחורה. זוהי עמדה שגורסת וקוראת, לקרקע משותפת, שתהא לבני האדם, החווים את הציור, לכאורה ובמבט ראשון בתוך החוקים המוכרים ותפקידי הציור המסורתיים, דרך וביחס להיסטוריה.

מציורי המערות לאבוריג'ינים לשומרים לפרעונים להינדואיסטים לבודהיסטים למוסלמים לפרסים ליוונים לאיטלקים לנוצרים לפאשיסטים לאנרכיסטים לציורי הרחוב הקומיקס המחשב.

זוהי עמדה מסבירת פנים לצופה החושש, המשועמם המופצץ מראות והמפקפק ממילא באפשרות לראות עוד.

אותו צופה שרק לאחר שנחה דעתו, שהוא אכן רואה יבשה לפניו, נאמר. ואותה יבשה אכן תחומה בבד מלבני, בקווים אותם כל אדם יכול לפענח. יתפנה ולו נפשית להעמיק בציור ולהתקל שם באותו משבר אונטולוגי, אקולוגי, חברתי, מוסרי, שנגרם על ידי אותה שיטה כלכלית מדעית תרבותית מנוולת, שמחקה את האמת על המוסר והאחריות ואת הקרקע מתחת לכולנו.

אותה תנועה שנמתחת ממלכי ימי הביניים למלכים המיליארדרים של ימינו, רוכבת בתחילה על הדת ואז על המדע כאשרור לנאורות והנעלות האנושית מוסרית שלהם על אחרים. זו תנועה שמחקה את הכוח (גם המיסטי) של הציור והפכה אותו לעוד סחורה שמציירת סחורה בתוך אותה שיטה כלכלית, שכמובן אוחזת בציור ובאמנות ובאמנים כאיזה שהוא אשרור לעצמה ולאיזו אידיאה מחוקה ושקרית, של כוונה לטוב.

וכוונה לטוב זה לזרוק פצצת אטום ואז עוד אחת ואז להשתלט על הכלכלה במסווה של עזרה והלוואה לכל השנים שיבואו, לרוב לנצח נצחים כמובן. וכוונה לטוב זו כמובן גם העילה מספר אחת, לכל יציאה למלחמה, שלא נגמרת, בקוריאה, בוויאטנם, בקמבודיה, בקובה, בוונצואלה בברזיל בצ'ילה, בארגנטינה, במקסיקו, באפגניסטאן לדוגמא.

וכוונה לטוב זה להשפיע על כל ממשלה בעולם ולהתערב בכל בחירות ולהפיל כל מנהיג שלא מתיישר לפי הקו.

כמו שעשו בעיראק בלוב במצרים בסוריה בלבנון באוקראינה בפלסטין באיראן באפגניסטן בישראל ובערך ב80 מדינות בעולם.

–

“A good place to cry in”. 50 X 35 c”m. 2019

–

לסיכום זהו חבר שלי אבי נבו, צייר אמן ובן אדם, אלף וגם עשרת אלפים מילים שלי לא שווים ציור שלו ובלי קשר אני אוהב אותו ומקווה בשבילו ובשביל העולם לטוב.

–

אבי נבו

"מתחת לאמא אדמה"
אוצרת | שקד אישך

שעות פתיחה: רביעי-חמישי 16:00-20:00 | שישי-שבת 10:00-14:00