• מיכל סופיה טוביאס, מתוך עבודת הוידאו צירים, כוריאוגרפיה וריקוד: רנה שינפלד, 2020. צילום: גיתי סילבר

״בקרוב אבלה בחדר הזה זמן רב״ ★ אוצרת: אור תשובה ב"סטודיו משלך"

השקת המשכן החדש של "סטודיו משלך" בבית ליטבינובסקי בירושלים

"בעתיד אבלה בחדר הזה זמן רב"

אוצרת: אור תשובה

4.11 – 1.7

אמניות: אניסה אשקר, לני דותן, מיכל היימן, מיכל סופיה טוביאס, יעל סרלין, אלהם רוקני, דפנה שלום

התערוכה ״בקרוב אבלה בחדר הזה זמן רב״ מציינת את השקת הפעילות המחודשת של עמותת ״סטודיו משלך״ בבית הצייר ליטבינובסקי, בסמוך לבית הנסן בירושלים. המקום שבעבר נוסד (בשנת 2010) כמקום לאמניות דתיות, עם השנים שינה את גישתו וכעת הפך למקום לנשים אמניות באשר הן. הסטודיו מקיים מפגשי זהות ומחקר בין נשים שמגיעות מעולמות שונים, וההפריה ההדדית הזו יוצרת אמנות אקלקטית ומעוררת מחשבה. התערוכה, באוצרותה של אור תשובה, עוסקת בביטויים שונים של זיכרון גופני המשתקפים בעבודתן של כמה מהאמניות המובילות בישראל.

אודות התערוכה:

באחת הסצנות האיקוניות מראשית ימי הקולנוע ההוליוודי, מתהלכת גרטה גרבו, המגלמת את ״המלכה כריסטינה״ (1933), ברחבי החדר בו חוותה לראשונה בחייה אהבת אמת. בטקסיות משונה היא מלטפת את השידה, ממששת את הפמוט והקירות, מטביעה את ראשה בכר ומחבקת בחוזקה את עמוד מיטת האפיריון שחלקה עם אהובה. כשזה שואל אותה לפשר מעשיה, היא עונה: "אני משננת את החדר הזה. בעתיד, בדמיוני, אבלה בחדר הזה זמן רב״.

 

הלמידה או רכישת הזיכרון, כפי שמציעה תערוכה זו, אינה רק פעולה קוגניטיבית אלא גם פעולה פיזית. אנחנו לא זוכרות רק את שקראנו, ראינו או שמענו. לגוף ולמגעו יש זיכרון המתפקד בשונה ולעתים בנפרד מזה התודעתי. הוא זה המכיר את רכותה של כורסה אהובה, המזהה את מגעם של מקשי המקלדת אליה הורגלנו, ויודע את מהלך האצבעות הנפרשות ונעות כמו מעצמן על פני כלי הנגינה. הזיכרון הגופני הוא זה שבכוחו לשחזר ממרחק שנים את שיווי המשקל הנדרש לרכיבה על אופניים, וגם זה הנושא לעתים עקבות של חוויות ואירועים טראומטיים, גם כשהנפש והתודעה מסרבות להכילם.

 

זיכרון בבסיסו הוא פעולה מוחית, נוירולוגית. למעשה, רק בשנים האחרונות מתחילה הרפואה המודרנית להסביר תופעות המצביעות על כוחם של איברים או מערכות נוספות ״לזכור״.[1] עם זאת, האמונה הקמאית בכוחו של הזיכרון להיטמע בדרכי הגוף, ניצבת לאורך שנים במרכזן של תרבויות, אמונות וטקסים רבים. העבודות בתערוכה עוסקות בביטויים אלה. הן מבינות את הגוף האנושי כמעין ארכיון חי, הנושא חוויות, זכרונות ואפשרויות ידיעה הנמתחות אל מעבר להווייתם המילולית. ״המדע מטפל בדברים ומוותר על האפשרות לשכון בהם״, טוען מרלו פונטי.[2] זוהי, במובן מסוים, מטרתה של התערוכה, המבקשת להתבונן בתופעות ובמחוות הפרפורמטיביות המוצגות, ולהאט במחיצתן, מתוך אותה אמונה שיש במגע ובנוכחות הפיזית לצד ובתוך דבר מה היכולת לקרבו אל התודעה ואל הנפש.

אלהם רוקני, וידאו HD, 45 דק, 2010

אודות האמניות:

אלהם רוקני

רבות מעבודותיה של אלהם רוקני מציגות ניסיונות שונים להנכיח ולהשהות את הזיכרון המתקהה ממולדתה, איראן, שאליה אין באפשרותה לחזור. עבודת הווידאו 45 דקות מציגה אף היא ניסיון כזה, שבו הצמידה האמנית את גופה החשוף לשטיח חרוזים עד שהדוגמה שלו מוטבעת על עורה. הדוגמה מתפקדת כמטען אסתטי ותרבותי המוחדר אל הגוף באופן פיזי, אך ממש כמו הזיכרון עצמו, הולכת ומתפוגגת לאורך עבודת הוידאו.

אניסה אשקר

מזה כשני עשורים אניסה אשקר כותבת על פניה מדי בוקר מילה או משפט בערבית, כמעין פרפורמנס טקסי מתמשך, שהפך לסימן ההיכר שלה כאמנית. המילים שהיא בוחרת מתפקדות כמעין חלון אל התת־מודע: פעם אלו מסרים היוצאים ממנה אל העולם שבחוץ, ופעם אלה מסרים שהיא מבקשת להטמיע בתוכה או לאחל לעצמה, מתוך אמונה בכוחם לחלחל מן הגוף אל התודעה.

דפנה שלום

בסדרת הצילומים מיובשים, שלום מצלמת צמחי תבלין ריחניים שייבשה בין דפיה של מהדורת ברייל של ספר שמות. אף כי תוכן הספר נותר עלום למי שאינו מתמצא בקריאת ברייל, שלום מבקשת לדלג על הממד הקוגניטיבי שבקריאה עצמה ולחבר בין הטקסט והגוף באמצעות חוויה חושית ופיזית המבוססת על מגע וריח.

יעל סרלין

לפני מספר שנים יצאה האמנית יעל סרלין בעקבות סבתהּ לטיול שורשים בעיר אדירנה שבטורקיה. מכיוון שסבתה החולה לא יכלה עוד לתקשר באופן מילולי, האמנית החלה לחפש אחר פרקטיקות אחרות שיסייעו לה להתחקות אחר זיכרונותיה האבודים. עבודותיה נשענות על טכניקות של אריגה ורקמה, אותן החלה לפתח בתקווה שבעבודה העמלנית והחזרתית שביצעו לפניה כל אותן נשים יהיו מגולמים גם הידע והזיכרונות האבודים, שלא ניתן עוד להעביר במילים.

מיכל היימן

בשנת 2012, במהלך קריאת הספר פני השיגעון:היו ו׳ דיאמונד ומקור הצילום הפסיכיאטרי (1976), נתקלה מיכל היימן בתצלום של עצמה שצולם ב״מקלט למשוגעים שבמחוז סאריי״ ליד לונדון. היימן ידעה בזמן שהביטה בתצלום כי האירוע צולם לפני 150 שנה, אך לא היה לה כל ספק שהיא המצולמת בו. פרויקט השמלה הוא חלק ממסע חיפוש מתמשך אחר טקטיקות, חפצים ומצבים גופניים שיאפשרו לה לחזור למוסד ולייצר סביבו קהילת נשים חוצת זמנים של הזדהות ותמיכה.

לני דותן

מזה כעשור לני דותן יוצרת סדרות מתמשכות של תצלומים ומיצבים, המציגים דיוקנאות עצמיים שלה ושל בנה. הדימויים שהיא מייצרת נשענים על כמה מייצוגי ההורות הפופולריים ביותר במסורות של תולדות האמנות המערבית: מדונה וילד, העקידה והשילוש הקדוש. עבודותיה מבקשות לדבריה "להרחיב את הזמן" וליצור נרטיבים חדשים הלקוחים מהעולם האמיתי.

מיכל סופיה טוביאס

מיכל סופיה טוביאס היא אמנית רב־תחומית הפועלת במרחבים הפיזיים והמנטליים שבין החי והדומם. במיצב הפיסולי שבמרכז עבודת הווידיאו צירים צרה טוביאס חמישה פסלים, בתוכם מופיעה הרקדנית והכוריאוגרפית הוותיקה והידועה רנה שיינפלד. במחוות איטיות וטקסיות שיינפלד חובקת את הפסלים ונעטפת בהם כמעין שמאנית המפיחה חיים בנציבי מלח, עד שלא ברור אם היא המטעינה אותם בחיים או שמא דווקא נטענת מהם באיכויות הנצח.

 –

פרט מתוך תערוכה, בעתיד אבלה בחדר הזה זמן רב. צילום יעקב ישראל

עמותת "סטודיו משלך" נוסדה בשכונת קטמון ב2010 במטרה ליצור פלטפורמה לקידום אמניות דתיות צעירות בירושלים ולקרב בין אוכלוסיות מגוונות בעיר באמצעות דיאלוג, קיום תערוכות, פעילויות ופרויקטים. עם השנים הלכה והתגבשה ההבנה שכדי להתחייב ולהתמסר לאמנות, כל יוצרת צריכה שיהיה לה סטודיו משלה. כך ב־2020 הוקם "סטודיו משלך" – מרכז יחיד מסוגו בארץ – בבית ההיסטורי של הצייר פנחס ליטבינובסקי בירושלים. במרכז יש גלריה לאמנות עכשווית, שלושה חללי עבודה לאמניות פלסטיות, חלל סטודיו ובעתיד ייפתח בית קפה חברתי. במרכז מתקיימות תערוכות, סדנאות מחול ותיאטרון, מפגשי אמנות, תוכניות רזידנסי בתמיכת מפעל הפיס ועוד. המרכז שואף לבסס קהילת אמניות פעילה ותוססת ולתווך בין נשים אמניות בארץ ובעולם.

מיטל מנור, מנהלת אמנותית 

מיטל מנור היא אוצרת בוגרת תואר ראשון ושני בתולדות באמנות מאוניברסיטת תל-אביב ולימודי תעודה במוזיאולוגיה מאוניברסיטת תל-אביב. מיטל אצרה פרויקטים במרחב הציבורי לעיריית תל-אביב ביניהם "מרימים את השאלטר 2 ו-3", גלריה מאיה, גלריה ברוורמן, מוזיאון פתח-תקוה לאמנות, מוזיאון נחום גוטמן ועוד. בנוסף, היא משמשת כיועצת לאמנים.ות מטעם איגוד האמנים.

ציפי מזרחי, מנכ"ל ומייסדת

ציפי מזרחי היא יזמית תרבות ומרצה לאמנות באקדמיה. בשנת 2010 ייסדה את סטודיו משלך והיא מנהלת אותו כפלטפורמה לקידום נשים אמניות. בעלת תואר שני מחקרי במוסיקולוגיה ובתולדות האמנות מהאוניברסיטה העברית בירושלים וכן בלימודי מגדר מאוניברסיטת בר-אילן והיא חברה במועצת המוזיאונים במשרד התרבות. זוכת פרס בראשית לשנת 2018 לקידום נשים, פרס שר החינוך ליצירה יהודית לשנת 2018, ופרס קרן לונדון יערי לשנת 2010. בוגרת תוכנית מחלקת המדינה האמריקאית IVLP בתחום קידום חברתי באמצעות אמנות, 2016.

"סטודיו משלך" studioofherown.com

רחוב כ"ט בנובמבר 10 ירושלים. בית הצייר ליטבינובסקי

שעות פעילות: ד', ה' 10:00-15:00 | שישי 10:00-13:00

הצטרפו לאיוונט

[1] הסברות המחקריות כיום גורסות שפעולות ותהליכים פיזיולוגיים מסוימים מותירים חתימה על מטען הדנ״א שבגרעין התא של איברים שונים, והוא זה האחראי להיווצרות תופעות כמו ״זיכרון שריר״, המאפשרת לשרירים לחזור לרמת תפקוד זהה בזמן קצר יותר מזו שנדרשה להם לפתח סיבולת מלכתחילה, או לנטייתן של לידות נשנות להפוך ״קלות״ יותר מזו הראשונה.

[2] מוריס מרלו פונטי, העין והרוח, 2004, רסלינג