לילה לבן בתל אביב: העיר מזמינה פעולה, היא רוצה לספר על עצמה. היא רוצה להיות יותר ממה שהיא, לתת מעצמה, היא רוצה לצאת מהדמות הסגורה והאפורה שמאפיינת אותה. הלילה הלבן הוא אולי אירוע כאוטי, מלא באנשים שאולי לעולם לא נרצה לשבת איתם לכוס קפה, שמגיעים מערים אחרות, תפישות עולם אחרות ומקומות זרים כדי לצרוך את העיר הזאת כמו מנת סמים זולים, כמו סוכר על מקל, כמו שקית של טרופית בקייטנה. אבל עיר היא מרחב אנושי שבנוי על האינטראקציות בין כל מי שחי בה ופועל בה, מקומי או לא, ופעולה אמנותית בתוך העיר מפרקת את הסדר הקיים ומציעה סדר חדש – תפקוד חדש למרכיבים מוכרים. זה רגע עם פוטנציאל גרעיני, אירוטי, נפיץ כמו ההודעה על התחלת עבודות חפירת הרכבת הקלה בתל אביב שתפסה את כולנו מעט לא מוכנים – אחרי הכל חלפו 7 שנים מאז הכריזו על תחילת העבודות באופן רשמי. מה הם עשו עד עכשיו? הכאוס שיווצר פה אחרי הראשון ביולי מתוכנן וצפוי, וכמו הלילה הלבן הוא לא ימציא את הגלגל, רק יאיר אותו באור חדש. גם התפקיד של אמנות בתוך העיר הוא ליצור כאוס מאורגן, שנותן הזדמנות לחשוב מחדש על סדרי החיים בה.

–

מתוך פסטיבל ״מנורת לילה״ בנווה שאנן, 2015

–

עיר מתפתחת על שלושה צירים מרכזיים, שנמצאים במערכת יחסים מתוחה ומורכבת: הראשונה: אי תכנון – הדרך שבה העיר גדלה ומעצבת את עצמה בהתאם למה שאנשים עושים ובהתאם לנסיבות: שיפוצים ואילתורים מקומיים. סגירת מרפסת, צביעה ידנית של המדרכה בכחול לבן, החלפה של פאב שכונתי בחנות בגדים.
השניה: תכנון – הפלטפורמה דרכה העיר יכולה להתפתח מלמעלה למטה: איפה מותר לבנות בכלל, ומה מותר לבנות במקומות המיועדים. כביש, מקומות מסחר, פארק או דיור, למשל. תחבורה, מבני ציבור ומסחר, הם גם המסגרת לתנאים הכלכליים והחוקיים של קיום העיר עצמה.
והציר השלישי, המשמעותי והמעניין ביותר בעיני, הוא הסיפור של העיר. תל אביב קמה מהחולות כמו הפניקס, ירושלים קדושה וקיימת ברציפות כבר אלפי שנים, חיפה היא עיר הפועלים. אף אחד מהסיפורים האלו לא מסביר כמעט כלום לגבי הקיום הפיזי הנוכחי של אותן ערים, אך הכח של הסיפור עדיין חזק מאד בעיצוב הפעילות היום יומית שלה. הסיפור נוכח בכל אחד מהליכי התכנון שלה, ובמחשבה של האנשים שחיים בה לגבי עצמם והסביבה שלהם.

–

מגדלי עזריאלי. צילום: יהונתן ה. משעל

–

תכנון מתיימר לדעת מה טוב לעיר ולעתיד שלה. לעיתים קרובות, במבחן המציאות, התפישה הזאת נכשלת. השיכונים הישנים ברחבי ישראל, שחלקם הגדול הפכו לשכונות מוחלשות, פרברים שהפכו עם השנים לערי שינה או לאיזורים מזדקנים, או מגדלי מגורים בלב העיר, שמוחקים את קיום הרחוב ומגדילים את התלות הרת האסון ברכב פרטי. תכנון לא נעשה לעולם על לוח חלק. במובן מסוים, לתכנן עיר זה אולי כמו לחנך ילדים – מחנכים/ות רק נותנים את המסגרת להתפתח בה. אם המסגרת לוחצת מדי, הילד או הילדה לא יוכלו להתפתח בעצמם, ויהיו כבולים בתוך המסגרת שיצרו להם. אם לא תהיה מסגרת כלל הילדים יהיו אבודים, בהעדר נקודות ייחוס למוצא וליעד אליו רוצים להגיע.

החיבור בין עיר לאמנות הוא תחום שלא זכה למחקר נרחב. באדרכילות יודעים להסביר מה הקשר בין בניין לסביבתו, ובין סגנון הרחוב למרקם שמסביב, עד להבנה רחבה של הבניין היחיד ותפקודו בתוך העיר. אמנות, על אף שהיא פועלת (כמעט) באופן בלעדי בתוך העיר, לא מתייחסת לעיר כנושא באופן ישיר. ישנם הגדרות ל"פעולה אמנותית", או תצוגות ב"מרחב הציבורי", אך העיר בהקשר זה נתפשת כמובן מאליו. פיסול עירוני, גרפיטי, גלריות לאמנות וגם אמניות ואמנים חייבים במידה רבה את קיומם לעיר, המתפקדת עבורם כביוספירה של אמנות.

כמות האנשים שעוברים ורואים את העבודות, השיחה שמתפתחת סביב האמנות, שמעניקה לה תהודה ומשמעות, כל אלו מתרחשים רק כשכמות משמעותית של אנשים שותפים לעשייה. אבל לא רק האמנות חייבת את קיומה לעיר, העיר חייבת את קיומה למי שממשיכים לספר את הסיפור שלה, שמתעקשים היכן שהיא כבר ויתרה.

–

עיר לבנה, דני קרוון. צילום: יהונתן ה. משעל

–

תהליכי ג'נטריפקציה (תחלופה של אוכלוסיה ותיקה ומוחלשת באוכלוסיה צעירה ומבוססת יותר) בכל העולם מתחילים באמנים/ות. הראשונים שמגיעים לשכונות השוליים של העיר, הם אלו שחייבים/ות לחיות בעיר אך יוקר המחייה אינו מאפשר להם לחיות במרכז. אמנים בוחרים לחיות בשכונות פחות מבוקשות מסיבות רבות, מעבר לסיבות הכלכליות שהיו יכולות להיות תקפות עבור אנשים ממקצועות אחרים. אמנים/יות מקיימים במקום קהילה שתומכת ומקיימת את היצירה ואת החיים – חילופי דירות וסטודיות, קשרים מקצועיים ושיתופי פעולה אמנותיים. בעקבות המעבר של אמנים/יות לשכונה, מגיעים צעירים אחרים, נפתחים עסקים רבים ומוסדות תרבות, שבעקבותיהם מגיעה אוכלוסייה מבוססת שבסיום התהליך מביא לעלייה במחירי השכירות, ולדחיקת רגליהם של התושבים הותיקים והאמנים עצמם. זה לא תהליך רע בלבד – גלריות בעיר, מהצד של הציבור הרחב, הן חללים פתוחים וחינמיים של תרבות. הן שוויוניות לחלוטין – יכולים להכנס כל אחת או אחד, ללא הבדל דת צבע, מין, מגדר, גיל או מעמד. אין אבטחה בכניסה ולא בודקים את התיק.

–

–

מבחינת העיר, אמנות היא אישור לכך שקיימות מערכות שמאתגרות את החוקים הקיימים בקשר למותר ואסור במרחב שבני אדם חיים בו, והצריכה של תרבות שמותנית בכסף בדרך כלל. עניין החלל הפתוח, האירועים הגדולים כמו אוהבים אמנות ולילה לבן וקיומם של גלריות מעניין במיוחד מול יחסי הכוח הברורים שמתקיימים בעולם האמנות, בין מוזיאונים וגלריות לאמנים ועולם האמנות. אם בוחנים את הלילה הלבן מהפרספקטיבה העירונית בלבד, זאת תופעה מרתקת.