על דלת ״גלריה בנימין״ השיתופית בקומה ה-3 ברחוב שביל המרץ 5 בתל אביב, כתוב שמה של התערוכה החדשה שבחלל – ״ביתי הוא מבצרי״, על פניו שם שאי אפשר שלא להזדהות אתו, כי מי מאיתנו לא היה רוצה להינעל בבית לנצח, מוטב לבד.

במגע עם גוף העבודות של התערוכה, אותה אצר דר’ גיא מורג צפלביץ׳, ניכר שגם אמניה מרגישים כמעט כמוני.

שחר סריג, אילה נצר, דן אלון ונעם ונקרט, כולם ציירים שעוסקים בשנים האחרונות בדיגיטציה של ציוריהם ככלי ביטוי נגיש ליצירה היומיומית דרך הגאדג’טים האישיים שלהם, מבטאים את הרהוריהם על הפרטי אל מול הלאומי.

אילה נצר, הדפסה של ציור דיגיטלי, 2020–

–

"בתערוכה חוברים ארבעת הציירים העוסקים במדיום הציור כתופעה חברתית, ביתית ואינטימית" מספר האוצר דר' גיא מורג צפלביץ', "הארבעה, שסגנונם ותחומי העניין שלהם משיקים, עוסקים בשנים האחרונות גם בציורים דיגיטלים והדפסים, תוך חשיפת האני, הישיר, הפתוח, בין אם באמצעות פרסום העבודות ברשתות החברתיות ובין אם כתגובה לאירועים בחייהם הפרטיים או הלאומיים. בתערוכה מוצג מהלך המזמין את הצופים להיכנס לעולמם הפרטי, שנמס, ומתאחד באמצעות כניסה ויציאה מסגנון הציור, גודלו, צבעוניותו והפורמט שלו, לכדי כמעט ישות אחת".

–

דן אלון, מתוך מיצב "ביתי הוא מבצרי" 2020–

–

במרכז הגלריה מוצבת כורסה אישית מרופטת שמולה ניצב שולחן ועליו מחשב נייד, ממנו בוקעים צפצופים וקולות קריינות של מהדורת חדשות, פסקול ילדותי העגום. על מסך המחשב ציורים דיגיטליים רבודים המתחלפים כסרט נע של דמויות מזירת הפוליטיקה המקומית בשילוב כתובים משעשעים, הנעים בין ה״רשמי״ ל״עממי״, כאשר ברקע קריין החדשות מדבר על מלחמת דיירים פרטנית בשפה חדשותית דרמטית, ומשאיר את הצופה מבולבל מהעומס ומחוסר הסנכרון בין הדימויים המוקרנים על המסך והקריין בעל הקצב והנימה הנכונים, אל מול התוכן הוויזואלי שלוקח פנייה חדה למקום אחר לגמרי. עבודה זאת נוצרה על ידי דן אלון, אמן חזותי בוגר המדרשה שלמד גם תקשורת חזותית בשנקר, החי בחמש השנים האחרונות בברלין, וכמו ישראלים רבים שאינם חיים כאן, מרגיש צורך כפייתי לצפות במהדורות החדשות המקומיות כדי לא לאבד אחיזה, וכך לצופה מבחוץ, אותה תכנית יומית היסטרית במכוון, תמיד תהיה השגרירה הרשמית הדי מניפולטיבית שלנו.

–

דן אלון, "ביבי" מתוך מיצב "ביתי הוא מבצרי" 2020

–

בשיחה שקיימתי אתו מברלין מספר אלון ״אני חושב שהעניין של חדשות זה מדיום מאוד ישראלי, אבל אני חושב שיש עוד אלמנט שהוא למה אתה מתחבר, אני נמצא כאן (בברלין) אבל אין לי כמעט מושג מה קורה כאן ואני רואה חדשות (מישראל) כל יום, 3 פעמים ביום, כאילו גם עכשיו אני נמצא בראשון״. התחושה הדואלית הזאת מתחברת למבנה העבודה שלו, הנע לדבריו בין הציבורי לאישי, כאשר התוכן נשמע כמו משהו מסוים אבל בעצם מדבר על דברים אחרים לגמרי, מסמל את הפער המטאפורי בין איפה שהגוף נמצא לבין הראש והלב שנמצאים במקום אחר. אלון מספר שהעבודה בנויה מ-61 דימויים, באופן אירוני כמו הרוב המוחלט בכנסת. הכמות והדחיפות מעידות על הכמות היומיומית שהוא צורך. כל הדרך לעבודה והמעבר מהציור הרגיל למחשב, נטעה אצלו בצוק איתן, עת היה תקוע בביתו בתל אביב במשך חודש ונאלץ לצייר על המחשב כי לא יכל פיזית לגשת לסטודיו שלו. 61 האימג׳ים המשולבים בעבודה נעשו בתהליך עבודה על משטחים, בצורה כמעט מופשטת ויש בהם מן האלמנט של הריכוז והניתוק שעומד כמעט בסתירה לתוכן. מבחינת אלון אי אפשר לצייר תכנים כאלה ״הארדקור״, בלי לחשוב עליהם מבחינה פורמליסטית.

–

נעם ונקרט, ציורים דיגיטליים מתוך התערוכה

–

בכניסה לחלל הגלריה מוצבים שני טלפונים ניידים על שולחן קטן, מעין עמדת הטענה מאולתרת, כאשר נכנסים לחלק המרכזי של הגלריה ניתן להבחין באחד נוסף המחובר אף הוא לחוט הטענה המחובר לשקע בקיר. אין זה מראה זר בחללים שונים, ניידים המחוברים לעמדות הטענה, אך כשמתקרבים למכשירים הללו, רואים שמוקרנים עליהם ציורים דיגיטליים צבעוניים והם אינם מכשירים אקראיים של אורחים בתערוכה. את שלוש העבודות הללו יצרה נעם ונקרט, ציירת בוגרת המדרשה, שהשלימה לאחר מכן תואר שני בבצלאל. ונקרט מציינת שלפני מספר שנים גילתה את הטלפון הנייד כאופציה ל"סקצ'בוק" זמין. ביקור בתערוכה רטרוספקטיבית של דיויד הוקני, בה נחשפה לחדר שהוקדש כולו לציורים דיגיטליים שצוירו במחשב, רק חיזק אצלה את התחושה שמדובר באמנות לגיטימית לחלוטין. העבודות כוללות לדבריה ציורים מהירים של סיטואציות שקורות בבית. התינוק ישן, ציורים של בן הזוג שלה, דמויות אקראיות מהנסיעה ברכבת או מהטיול בגינה, התלמידים שהיא מלמדת במוסדות שונים, ועוד." בחרתי להציג פה הרבה ציורים כי זה מבחינתי חלק אמתי מהעניין בסוג הזה של הציור – הריבוי וה'יומניות', המלווה את החיים, כמו ספר סקיצות. ההחלטה להשאיר אותם בטלפון כפי שנוצרו, העלתה אצלי תהיות בדבר נכונותה, אבל מבחינתי זה המדיום ולא רציתי להדפיס אותם".

–

ציור דיגיטלי, גשם בחוץ, של נעם ונקרט מתוך התערוכה

–

אי אפשר שלא להבחין בציוריה הדיגיטליים מלאי הצבע של אילה נצר, אומנית וידאו ואנימציה צעירה, בוגרת מחלקת הווידיאו באקדמיה לאמנות בצלאל, השפה שפיתחה תוך כדי חיפוש דרכים להצליח לבטא את עצמה באופן שלא יהיה תלוי בלצייר את עצמה, לדבריה. "הייתי מאוד בודדה ומאוד לבד, לא הייתה לי יכולת לעבוד עם אנשים, אז התחלתי לצייר ולעשות אנימציה, ולהכניס את הציור לתוך הווידאו….חיפשתי דרך יותר קלה להביע את עצמי במקביל לפייסבוק". נצר מספרת שהיא מציירת כל יום ציור אחד, כמו יומן. הציורים בתערוכה הם ממחצית השנה האחרונה. "הרבה פעמים מה שדוחף אותי ליצור הוא שאני מתאהבת ואני מקדישה למושא האהבה את הציור, רוב הציורים פה נוצרו בשביל מישהו". הציורים בתערוכה, על אף שטומנים בתוכם סיפורי אהבה, הם מאוד מופשטים, נוגעים באובייקטים כמעט אקראיים ומלאים בצבע ורגש, אצבע נשית משוחה בלק אדום עליה נח פרפר, כף יד נשית עם ציפורניים ארוכות ומטופחות אוחזת בסיגריה בוערת, ציורי פרחים עדינים וגם ציורי שמיים ואובייקטים מופשטים אחרים, מותירים את הצופה כשהוא מנסה לתהות מה הוא רואה בדיוק בתמונה. הציורים, שחלקם מסדרות רחבות יותר, נוצרו לעתים מגובים בטקסטים אותם בחרה שלא לשלב בתערוכה אלא לתת להם לדבר בעד עצמם "בשבילי ציורים עוברים תמיד איזושהי טרנספורמציה, אני לא ציירת קלאסית. אם אני רוצה לתפוס מקום במרחב, אז אם הייתי נורא נאמנה לאיך שאני מציירת כל דבר, הוא היה נשאר תמיד מאוד קטן ואני משחקת עם זה, כמו שאני עושה אנימציות דרך ציורים ביד, כאן התהליך ההפוך, מהדיגיטלי לנייר". כל עבודות התערוכה מוקדשות למושא אהבתה והן מחזירות אותה לעולמה הוויזואלי כילדה וכנערה, עת הייתה מציפה את החדר הפרטי שלה בבית המשפחה בפוסטרים שסימלו עבורה את פרץ הרגשות הפנימי. מאוחר יותר כשיצאתי מהתערוכה וחזרתי הבייתה, התחלתי לעקוב אחרי אילה בפייסבוק ואין ספק שמדובר היה בהחלטה נבונה, שכן מדובר באישה צעירה שמשרטטת את חייה בחוכמה וכנות שובת לב.

אילה נצר, ״אני שונאת בני אדם, בתיאבון״, הדפסה של ציור דיגיטלי, 35×23 ס״מ, 2019

–

הצייר האחרון, שחר סריג, עובד בפורמט דיגיטלי בעשור האחרון. סריג מציג קובץ עבודות קטן מתוך סדרה רחבה שטרם הוצגה עד היום ונראתה לו כמתחברת לרוח התערוכה, שבבסיס הבין אותה כתפיסה או ראייה של השילוב בין בורגנות לטכנולוגיה. "מבחינתי החיבור הזה קשור לדרך שבה הבורגנות אוהבת לפנטז או לחשוב את עצמה דרך טכנולוגיה, כל הקונספט של הבית המושלם והתנאים האידיאליים והנוחות האופטימלית, זה הכל דברים שהבורגנות מאוד מנסה לייצר אותם ואין כמו אמצעים טכנולוגיים כדי לנסות ולבנות ייצוגים של הפנטזיות הללו". סדרת העבודות בנויה מציורים המציגים פריימים של פנטזיות בורגניות וקצת משבשת אותם. מרבית הדימויים הם של חלל ביתי כלשהו, בשילוב משחקים של פנים וחוץ – החלק התחתון בעבודות הוא הפנים והחלק העליון הוא החוץ, וכולם בנויים במין סדר מופתי, במעין ברייק דאון תסריטאי, מתארים סיטואציות שהן חלק ממשהו גדול ורחב יותר עבורו. לצד הציורים שחר הוסיף אובייקטים קטנים נוספים המתאימים לרוח הביתית של התערוכה – על קיר אחד תלויים צמד בתי בובות קטנים ונוסטלגיים ועל הקיר הסמוך, בצמוד לציורים שלו, על מדף עץ ישן, מונחות מיניאטורות קטנות של דמויות שונות, כולם יחד לוקחים אותנו במשעול הזיכרונות לחפצי אספנות קטנים שנמצאים לרוב בסביבת מגורי ישישים ותקופות ישנות יותר וגם מתחברים לתערוכת יחיד מופלאה של סריג מ-2016 "צייד / שלל", בה הציג בובות אסמבלאז' מוזרות למראה, חלקן שכנו בתוך בתי בובות ענקים שהורכבו מציורי שמן על בד ונראו כאנדרטות. היכולת של סריג להשתמש בחומרים מוכרים ואף "חמים" ברובם לכדי עבודות מנוכרות ומלאות מחשבה, תמיד מרגשת אותי. הוא מוסיף בהיבט הכללי "התערוכה כולה מהווה תזכורת לכך שמוזיאונים צמחו מתוך בתים, אותם חדרי פלאות במאה ה-19 שבהם אירופאים עשירים היו יוצאים ל"גראנד טור" לעולם הישן, מטיילים לאפריקה ומביאים איתם כמה פסלים, כמה עתיקות ממצרים וקומץ פוחלצים, היו חלק מחוויית האירוח של המעמד העליון, אותם חדרי הפלאות הפכו מאוחר יותר למוזיאונים, ולחללים הציבוריים אותם אנו מכירים היום".

–

שחר סריג, פרט מתוך "אדריכלות בלתי אפשרית – פנים", הדפס על אלומיניום, 2019

–

שיח גלריה בהשתתפות האומנים והאוצר יתקיים בתערוכה ביום ששי, ה-14.2 בשעה 11.00 והתערוכה תינעל ביום שבת ה-15.2

הצטרפו לאיוונט