במדורנו 'מנהרת הזמן' אנחנו שמים דגש על תערוכות קודמות של אמנים/יות על מנת לאפשר העמקה והבנה של הפעולות והשפה האמנותית.

–

פרק ראשון

–

השנה היא 2005, המקום מכון אבני. הגעתי ללימודי אמנות בתור צייר עם סיום שירותי הצבאי, לא פסלתי לפני.  אני לא אשכח איך בשנה ב', הגשתי עבודות לראש המחלקה יעקב מישורי. מיטב ציוריי מהשנתיים הראשונות כיסו את הקירות, הוא הסתובב, הסתכל על הציורים (אקריליק על קנווס) ואמר" אתה מצייר ממש גרוע, אני לא מבין איך אף אחד לא אמר לך עד עכשיו, זה ממש לא בסדר, משהו היה צריך לעצור אותך, אני אדבר עם המורים האחרים, זה ממש לא בסדר שהם לא אמרו לך, הם היו צריכים לעצור אותך."

–

עכשיו כשאני כותב מילים אלו, אני מרגיש איך הלב שלי נשבר שוב… אתם שומעים את זה? זה הלב שלי… נשבר. לא ברור מה זאת הביקורת הזו, האם זו פשוט כנות ברוטלית, או טקטיקה לימודית בה דוחפים סטודנטים לקצה לראות אם הם נופלים?! בכל מקרה, מה שכן ברור זה שזה מצלק אותך באופן המשנה אותך. מיותר לציין שמאותו הרגע לא דיברתי עם האיש עד לאחר סיום הלימודים/תערוכת הבוגרים שלי ואז השלמנו. המשכתי לצייר, אבל הביקורת עירערה אותי מספיק כדי שאפתח לכיוונים אחרים בהם קיבלתי מחמאות, והרבה, באופן שלא היה לי ברור, זה היה הפיסול ועל זה אני אסיר תודה.

–

–

היו שני רגעים משמעותיים שהשפיעו עלי במיוחד בתחילת דרכי ויצרו את מי שאני היום: המודול, והלא לדעת לפסל.

–

המודול: היה תרגיל שנה א'. מודול זה יחידה זהה החוזרת על עצמה הרבה פעמים, ואפשר לבנות ממנה דברים. הינו צרכים להביא חתיכות עץ (כמו שיפודים או משהו) ומהם בעזרת דבק חם לבנות מבנה העומד על הרצפה ויותר גבוה מהראש שלנו. זה נשמע בסיסי למדי אבל זה ממש פתח לי… לגלות שאני יכול לבנות דברים גדולים מדברים קטנים, אני יכול לאסוף/לייצר את חומרי הבנייה של עצמי, לגלות את היופי שבבניית הקונסטרוקציה העירומה, היא יכולה להיות כל מיני דברים: שילדית, אוורירית, קלה וחזקה, שברירית מתפרקת קורסת מייצרת צורה, מייצרת תנועה. בעיקר אהבתי את הבנייה האורגנית של הקונסטרוקציה, כמו חיה הבונה קן, או צמח שגדל: מצד אחד זה לא פעולה מכאנית מרובעת אוטומטית. מצד שני היא כן שיטתית המכילה את האקראיות בתוכה, יש בה היגיון פנימי משלה. היגיון המכיל ונובע מתוך האקראיות, כמו החיים. מה שגם יפה בקונסטרוקציה אורגנית הוא שאין יעד ידוע מראש. אני לא בונה שלד במטרה שיחזיק דבר היכסה אותו. אין סקיצות מקדימות לדבר כי אני לא יודע מה אני בונה, אלה מגלה בזמן אמת ומגיב איליו. זה אלמנט המלווה חלק נכבד מעבודותיי עד היום, כאשר כל פעם נבדק אלמנט קצת אחר. תכונות החומר מובילות את האופן בו דברים מתחברים המובילות לצורה אותה הוא מייצר.

–

(גם כשכן בניתי שלד על מנת להחזיק צורה מתוכננת מראש, תמיד היה לי עצוב לכסות אותו ברגע שסיימתי והרגשתי שהשלד החשוף יותר יפה ומעניין מהתוצר הסופי "המוגמר").

–

הלא לדעת לפסל: אחד הדברים הכי מתסכלים בלימודי אמנות היא התחושה שאתה לא יודע מה לעשות. ושאף אחד לא אומר לך מה לעשות (למרות ששילמת על לימודי אמנות), ודורשים ממך לפסל בכל זאת! נותנים משימה רעיונית כלשהי ובהצלחה. וכך מתוך המצוקה וחוסר האונים, אתה מוצא את עצמך עושה כל מיני דברים מוזרים. לשרוף מזגן, למלא פח אשפה בגבס כך שאי אפשר להרים אותו יותר, להמיס שעווה במחבת ולשרוף את המטבחון. לעטוף כרובית צבועה בספריי אדום עם ניילון נצמד לחבר אותה למנורה ולראות איך זה נרקב. לגלף בסבון אצבעות כרותות (זה היה להיט, אגב, אל תשימו סבון במיקרו). מה שאני מנסה לומר הוא שהלא לדעת לפסל מתחיל בלא לדעת ממה לפסל. באופן טבעי נמשכתי לאיסוף חומרים מהרחוב.

–

היצירה נובעת מתוך החומרים שנאספו, מתוך מה שיש. והחומרים נאספים מתוך זיהוי פוטנציאל וחיפוש, מתוך מפגש אקראי וסקרנות שהם מעוררים, החומרים לרוב נאספים כתשובה לשאלה פנימית או משימה, תרגיל שצריך לענות עליו. כמו חידה שהחומרים שנאספו הם התשובה אליה ועכשיו רק נותר לגלות מה השאלה.

–

את הרגע בו הבנתי זאת, אני מזהה בתוך תרגיל נוסף שקיבלנו בשנה ב'. היינו צריכים להביא משהו קטן החוזר על עצמו הרבה פעמים ולפסל ממנו משהו בשיעור. אני זוכר את עצמי בלילה לפני השיעור, מוטרד ועובד עצות, ללא שום רעיון באופק, מנסה לפתור את הבעיה הזאת, יושב בבר ליד כיכר מסריק עם חברה וזורקים רעיונות ביחד ואז זה הגיע! אני הולך לבנות פצצה גרעינית מגרעינים!! לא זוכר למה. משחק המילים התחבר עם תרגיל, הבנתי מה אני הולך לעשות ואיך: אני הולך לייצר צורה של פצצה מחימר על גבי רשת לולים ולצפות אותה בגרעינים וזה מה שעשיתי. חמש דקות לפני תחילת השיעור קפצתי לפיצוציה וקניתי 100 גרם גרעינים. אני זוכר את מבטי ההשתאות שקיבלתי בעודי משבץ גרעינים באלגנטיות על גבי כדור חימר גדול. קיבלתי מחמאות מהמורה לפיסול גבי קריכלי, שליווה וטיפח אותי פיסולית עד סוף הלימודים. עכשיו… זה לא שהרעיון עצמו היה כזה מבריק, אבל הוא כן הוביל למעשה שהסתבר כמעניין. והמעשה עצמו הצליח, ויזואלית הוא היה מעורר, מפעיל, מסקרן, מפתיע ואת זה יכולתי להבין רק מהתגובות של הסביבה. ההצלחה גרמה לי לרצות עוד, לנסות לשכלל את המהלך והחלטתי לעשות גולגולת גרעינית.

–

–

מה שהבנתי כאן, הוא שהרעיון הראשוני הוא רק טריגר למהלך החושף את הדבר האמיתי המתגלה תוך ולאחר מעשה. להכל יש משמעות. לחומר עצמו, לאופן החיבור "הטכניקה" שיבוץ על צורה יש משמעות. לצורה "הדימוי" יש משמעות. ולתחביר בין שלושתם. אך מה שגורם לעבודה "להצליח" זה משהו מעבר למשמעות, זה משהו חמקמק, חי, אניגמטי, משהו שכל ניסיון להסביר אותו רק גורע. כי לדבר יש חיים נוכחות משל עצמו. הוא קיים.

–

תהליך אסיפת החומרים מהרחוב, עדיין אחד ממאפייני היצירה המובהקים שלי.

–

פרק שני

–

מספר חוקים שילוו אותי לאורך הדרך:

–

חוק ראשון: לעשות פסלים שאהב מספיק שארצה לשמור אותם. בגלל כאב הלב של לזרוק פסלים, והקלות הבלתי נסבלת המאפשרת ליצור דברים שתופסים נפח רב, הרגשתי שאני צריך להתכוונן לשם. זה לא אומר ליצור דברים קטנים אלא ליצור דברים גדולים עם סטנדרט גבוהה עבורי. זה בסדר עם הרבה נסיונות נזרקים בדרך עד שמגיע הדבר הטוב הבא. (מה זה טוב?)

–

חוק שני: להתמקצע במזל של מתחילים. לא לחזור על עצמי שוב ושוב, לא לנסות לשחזר עוד מאותו דבר. פשוט כי זה משעמם. תמיד אני חוזר למקום האבוד המתסכל שלא יודע מה הוא עושה.

–

חוק שלישי: לעבוד עם מה שיש. הכי קשה זה להתחיל, ברגע שמתחילים, מתחילים למצוא. (אני צריך מה שאני מוצא ומוצא מה שאני צריך).

–

חוק רביעי: לעבוד עם היקום. העולם סביבינו מגיב אלינו במובן העל טבעי, מחשבה/פעולה מהדהדת מציאות. זו תפיסה העוזרת לי להתחבר לתחושת משמעות של שליחות מעבר לעצמי. אני רואה את תהליך היצירה כשיתוף פעולה עם העולם, זה לא רק אני, גם אם אני לבד. אחרת למה לעשות משהו בכלל?

–

חוק חמישי: להתייחס לסביבה. אחד הדברים שהכי מפעילים אותי יצירתית זה להרגיש חלק ממשהו גדול יותר. להגיב לכעוס להתנגד לנסות להרשים לכבוש להתקבל להוכיח לרגש עד דמעות להשאיר חותם לצלק וכ"ו.

–

–

אני מרגיש שאני מפסל עבור מישהו אחר, לא עבור עצמי. אחרת בשביל מה להתאמץ כל כך? מעין תחרות סמויה עם הסביבה, אני צריך להוכיח את עצמי כראוי, להצדיק את קיומי בעיסוק באמנות.

–

ב-2010, סיימתי תואר ראשון, חיפשתי את עצמי, עבדתי בבר התקליט אצל אח שלי בירושלים, פגשתי שם לקוח קבוע שמסתבר היה צלם בריטי מפורסם Nick Waplington שהציע לי להיות אסיסטנט שלו, עזבתי את הבר והצטרפתי אליו למסעות צילומיים בשטחים בהתנחלויות ברחבי הגדה המערבית. יצא לי להיחשף ולהיות שותף למגוון צלמים בינלאומיים ואספנים, להרגיש חשוב, להרגיש חלק מעולם האמנות "האמיתי" המקבל את מלוא הרצינות ותשומת הלב. ניק אמר לי,תשמע… אתה חייב לנסוע ללמוד בחו"ל, אחרת אתה תמשיך לפדל באופניים שלך ברחובות תל אביב גם בעוד 20 שנה. והוא צדק. נשארתי בארץ, חמש עשרה שנים אחרי ונראה שאמשיך לפדל באופניים עד סוף חיי, סלמה, העלייה, רוטשילד. אבל בואו נחזור ל 2010. מצאתי סטודיו בגדוד העברי, וקיבלתי הצעה להשתתף בתערוכה קבוצתית "הקונגרס 13" בסטודיו של חבר מהלימודים, עדי נחשון, פסל מעולה. זה היה מאוד מרגש עבורי מכיוון שזו היתה הפעם הראשונה שהייתה לי הזדמנות להציג עם אמנים רציניים ועם מורים שלי, איתן בן משה, אלי גור אריה, אנה ברשטנסקי ועוד. הרגשתי, וואו, זו ההזדמנות שלי להוכיח את עצמי לעולם, אני חייב להפציץ, להביא את המכה. היתה לי מוטיבציה.

–

מצאתי בפח של בית מלאכה ליד הסטודיו כמות אינסופית של רצועות עץ דקות ארוכות, כמו פורניר. לקחתי לסטודיו והתחלתי להתעסק איתן. מחפש את הטכניקה. התחלתי לחבר רצועות עם שדכן סיכות באופן ספירלי כמו חוליות חימר. וכך התחילה לגדול צורה אורגנית, תלת מימדית מהרצפה. כשהצורה הייתה גדולה מספיק שהתקשתי להמשיכה, תליתי אותה מהתקרה והמשכתי אותה מהצד השני באופן מאוזן . הייתי מאוד מושפע אז מקולנוע וחשבתי לעצמי, מה הטעם לעשות אמנות עם בקולנוע מייצרים כאלו דברים פנטסטים שנראים מדהים, איך אוכל להתחרות בסרט הנוסע השמיני, הרי אני רק בן אדם אחד עם שדכן סיכות, אבל ניסיתי… הצורה גדלה וגדלה והפכה יצורית יותר ויותר. כל חלק שנעשה הוביל לחלק הבא. גוף מאסיבי של בהמה שמנה מרחף באוויר כאופנוע חסר משקל מתחת למים או בחלל. מורכב מחוליות חוליות כשריון של פרוק רגליים. חלקו האחורי של היצור כבטן דבורה המובילה למעין משפך תמנוני או מערבל בטון שבקצהו זרועות ארוכת של מדוזה המשתלשלות כזנב סוס אל הרצפה וסורקות את פניי הקרקעית. חלקו הקדמי של היצור בעל גיבנת ענקית וכתפיים רחבות כשחקן פוטבול. מתוך הכתפיים בוקעות החוצה עשרה צינורות כתומים כתעלות גישה חלליות המובילות אל פנים גוף החללית או מסילות של מכונת פינבול. במרכז, בין הכתפיים, אין ראש, אין ראש, רק עיגול של הצוואר. ניסיתי ליצור ראש, אבל לא הצלחתי, כל ראש שיצרתי גרם ליצור להראות פחות מסתורי ומשכנע ויותר בובתי. העובדה שליצור אין ראש, לא גורמת לו להראות כאילו חסר לו ראש, שראשו נערף… אלה שפשוט ככה הוא. כמו רכב, גם לאוטו אין ראש, והוא שלם ומושלם כמו שהוא.

–

–

הצורה הושלמה אך החומריות היתה עץ, זה היה יפה אך נתן ליצור מראה של סוס טרויאני ולא דבר חי, אז החלטתי לצבוע אותו. לצבוע פסל עבורי, זה אחד הדברים הכי מפחידים שיש. מכיוון שלאחר הצביעה, אין דרך חזרה. אין לנסות משהו ומקסימום להוריד, נגעת נסעת. עכשיו… הפסל כבר עמד כמו שהוא, אבל רציתי יותר. רציתי לנסות בכל זאת. אזרתי אומץ וצבעתי אותו בלקות מגוונות, בפנדה, באקריליק זה נראה נורא!!! אוי לא!!! הרסתי את הפסל!!! צבעתי הכל בלבן. זה נראה יותר גרוע!!!! אוי לא! עברתי על כל הקונטורים של החוליות במרקר שחור, זה היה חמוד אבל נראה נורא!!! הרסתי את הפסל שהיה כל כך יפה, שהשקעתי בו כל כך הרבה. טרגדיה!!! הייתי הרוס. ואז… במקרה, הגיע האוצרת נעמי אביב, שהיתה אז מבקרת את שותפתי לסטודיו שחר יהלום, והיתה מציצה מהמסדרון אלי לסטודיו ועוקבת אחרי התפתחות הפסל, היא מאוד אהבה אותו ונפגשה איתי. דיברנו על הפסל והיא אמרה לי, מה הבעיה, תצבע אותו בשחור. פשוט תצבע את כולו בשחור. וכך עשיתי. והכל הסתדר. זה היה מושלם! שחור! (אגב, זה לא פתרון קסם העובד על הכל, ניסיתי… אבל פה זה עבד מושלם). הגיע הרגע של התערוכה.

–

היה כיף גדול בתערוכה, אני הרגשתי שאני התחרתי בכל העולם אבל אף אחד לא התחרה איתי. זה הכל היה בראש שלי. אני הגעתי עם הלשון בחוץ אחרי שרצתי ספרינט למרתון וכל השאר היו יותר בסבבה, כרגיל בנונשלנט. זאת הייתה אחלה תערוכה, אבל הרגישה עוד תערוכה מיני רבות למשתתפים האחרים, בעוד לי זאת היתה התערוכה האמיתית הראשונה. אף אחד לא ידע שאני בתחרות איתו. הבנתי שהגזמתי, אבל גיליתי שאני אוהב להגזים. עד היום אני נוטה להגזים וממליץ לכולם להגזים גם.

–

מאז הפסל הזה הציג בתערוכות רבות וקיבל את שמו "הסוס השחור".

הסוס השחור לקח אותי להשתתף בתערוכות רבות נוספות. "יד שמאל" שאצר מנחם גולדנברג (והוא זה שנתן לו את שמו) בגלריה האוניברסיטאית בתל אביב. הוא הופיע על שער הקטלוג של התערוכה. היתה כתבה בעיתון גלריה "מלאך או שטן?" עם תמונה שלו. הוא השתתף בתערוכת הגמר שלי בתואר השני בבצלאל, על אף שנעשה לפני תקופת הלימודים. משם הוא לקח אותי למוזיאון הרצליה בתערוכה "דרך כוכב" תערוכה של הבוגרים הבולטים באוצרות דליה לוין. משם להציג בברלין בגלריה circle 1 באוצרות דורית לויטה. לאחר לקח אותי להשתתף בתערוכת ענק בגרמניה Nord Art בפביליון הישראלי באוצרות כרמית בלומנזון. זו היתה תחושה נהדרת, אתה עושה פסל בסטודיו עם שדכן סיכות והוא לוקח אותך להסתובב בעולם. הוא השתתף בתערוכה בעזה 13 של יחזקאל לזרוב בגלריה בחיפה בשכונת שפירא אצל פולי בלום ובמרכז תאו בהרצליה פיתוח עם ביני סי וורה פילפול.

איזה מסע… כמה אנשים פגשתי בעקבותו, כמה חוויות. אנשים אהבו, התרגשו והושפעו ממנו. זו אמנות!

היום הוא תלוי מהתקרה בסטודיו בשלביי התפרקות מתקדמים מותש שבור מסכן חסר תקנה ומיואש מהחיים.

–

–

פרק שלישי

–

זוכרים את החוק הראשון? לעשות רק פסלים שאהב מספיק כדי שאשמור אותם… אז זהו, שיש פה בעיה מסוימת… לאורך השנים, הפסלים נעשו רק גדולים יותר ויותר והצטברו עוד ועוד והמקום מוגבל. החלה סלקציה ופסלים הודחו בזה אחר זה לפח האשפה, כדי לעשות מקום לפסלים חדשים. גם הפסלים הטובים ביותר שלי אינם איתנו היום. תמיד פינטזתי שיום אחד, תהיה לי תערוכת רטרוספקטיבה במוזיאון והם כולם יעמדו שם יחד בגאווה. אז זה כבר לא יקרה. אני כנראה יאכל ויעלם מדפי ההיסטוריה כאילו מעולם לא היה דבר. המחשבה הזו הטרידה ועדיין מטרידה אותי מאוד, אם כי למדתי להשלים עם המצב. אבל בשנת 2020 זה מאוד הטריד אותי, אז החלטתי לעשות מעשה…

–

שאלתי את עצמי, מה המשמעות של כל זה? האם יש משהו שאני יכול לעשות שתהיה לו משמעות מספיק כדי שישרוד את העתיד הרחוק? אמרתי לעצמי, אני רוצה לעשות יצירת אמנות שתמשיך להתקיים גם בעוד 100 שנה ורקמתי מזימה.

1. בשביל לשרוד, היצירה צריכה להיות שימושית על אמת.

2. היא צריכה להיות בלתי תלויה בחללי תצוגה למיניהם.

3. היא צריכה לשכפל את עצמה כמה שיותר ולהתמקם בבתים של אנשים.

4. היא צריכה לא לתפוס הרבה מקום, אבל להכיל המון תוכן איכותי במיוחד.

5. היא צריכה להתעורר לחיים בכל פעם שמשהו עושה בה שימוש כראוי.

–

אני הולך להכין חבילת קלפי טארוט מקוריים משלי!!!

–

בשנתיים שקדמו לכך, נחשפתי לעולם הטארוט וצברתי ניסיון והבנה בסיסיים בקלפים ובשימושם. משך אותי במיוחד היכולת שלהם להשפיע על המשתמש באופן שמשפיע על מסלול חייו (לחיוב כמובן) והיכולת של הקלפים לייצר אינטימיות ושיחה מעמיקה מיד גם עם זר מוחלט כאשר השיחה מתמקמת סביב שאלות מהותיות הרלוונטיות לאדם המשתמש בהם. לא קראתי את העתיד, קראתי את ההווה והקלפים נתנו את ההשתקפות של תודעת הנקרא לרגע זה, דרך הקלפים מתפתחת השיחה. אתה שואל שאלה, והקלפים נותנים תשובה שעל האדם לפענח אותה.

–

–

אני גם מאוד אוהב לצייר ואני יודע שאולי אני לא הצייר הכי טוב בעולם, אז מה?! אני כן יכול לצייר משהו שאף אחד אחר לא יכול. בחבילת טארוט יש 78 קלפים כך שיש הרבה מה לצייר. גם לכל קלף יש טקסט, מי יכתוב את הטקסטים? אני הרי רוצה לעשות את הדבר האמיתי מקורי משלי, עם תוכן אמיתי! ולא בכאילו, אם 100 אחוז הכוונה ואיכות לא מתפשרת. על כן אני צריך למצוא שותף כותב ליצירת האמנות שישלים אותי. אומרים שאמנות צריכה להיות בלתי פונקציונלית, אחרת זה לא אמנות, אז שיקפצו לי, למה מי אמר? פניתי אל מנחם גולדנברג, שהיה מורה שלי לפילוסופיה בתואר הראשון וחבר לאורך השנים, אם הצעה ליצירת קלפי טארוט פילוסופיים, כאשר את שנינו בזמנו העסיקה השאלה מה אנחנו יכולים לעשות שיחבר את היצירה שלנו (האמנות והפילוסופיה) אל האנשים עצמם, לא רק בקוטלי הגלריה או אולם ההרצאות אלא ממש להיות שימושיים ברחוב, בחיי היום יום. הרי הפילוסופיה בכוונתה המקורית הייתה ללוות את חיי האנשים ולא להיות נצורה במגדל השן של האקדמיה שרק סטודנטים לפילוסופיה מסוגלים להבין אותה, הרי את הרעיונות הבסיסיים בשפה רגילה, כל בני האדם צריכים ויכולים להבין, ושם הערך האמיתי שלה בלפעול בעולם,  כמו גם האמנות.

–

וכך התחלנו במלאכה. בדיוק היתה קורונה כך שהתפנה לנו מלא זמן להתניע את הפרויקט ויצאנו לדרך. נפגשנו פעם פעמיים בשבוע, זה היה תענוג גדול והזדמנות נהדרת עבורי לדבר על רעיונות פילוסופיים באופן קבוע, אחד על אחד עם מנחם שהוא מורה אדיר. קודם כל היה לנו ברור לחלוטין, שאין שום טעם, בשום אופן, לעשות את מה שנעשה כבר, כמו גם שאין שום טעם לעשות "בכאילו" טארוט. אנחנו מאמצים את הפורמט הקיים, שזה המבנה והשימוש, וכל השאר, שלנו, אנחנו מחליטים.

–

קראנו להם קלפי הפסיכוסופיה (נפש החכמה, או חכמת הנפש)

החלפנו את ארבעת הסדרות (שבקלפי הטארוט מבוססות על ארבעת האלמנטים: מים, אש, אדמה ואוויר) בארבעת ענפי המטאפיזיקה:

היש (מה יש בעולם, הקיום) סמל הסדרה "נוצה"

ההכרה (איך אני מכיר ופוגש את הדבר)  סמל הסדרה "יד"

המוסר (עכשיו שיש דבר ואני מכיר אותו, מה אני עושה לגביו?) סמל הסדרה "עין"

אסתטיקה/תודעה (למה אני יכול לקוות שיקרה עם הדבר שעשיתי?) סמל הסדרה "משתנה"

וסדרת הארקנה הגדולה שקראנו לה סדרת הליבה בא כ-22 קלפים העוסקים בארכיטיפים הגדולים.

–

התקדמנו צעד צעד ולאט לאט דברים החלו להתבהר ולהתחבר. היה המון מה להמציא, סמל לכל סדרה, איך ממציאים סמל בכלל? ותבנית מסועפת למלא. 14 קלפים בכל סדרה, כמו בקלפי משחק, מ1-10 פלוס מלוכה רק שכאן יש גם אביר. להכל יש משמעות: לסמלים יש משמעות, לציור, לסדרה יש משמעות, למושג, למיקום הקלף בסדרה יש משמעות כך שכל הקלפים המקבילים בסדרה עוסקים בנושא מסויים, לדוגמא כל האבירים זה בהסתבכויות. כל הסדרות מקבילות, כל סדרה מתפתחת כסיפור (כמו ראשי פרקים מהכי פרטי להכי רחב.) איך לתאר קונפליקט איך לתאר שלווה איך לתאר אובייקטיביות, באופן ויזואלי? מה יש לנו להגיד על כל מושג שיפתח את המחשבה? קלף החיים, הסוף, השטן והכל מלווה בשפה איקונוגרפית אישית, במטרה להפעיל אינטואיטיבית את המשתמש. באמת יש כל כך הרבה על מה לדבר, אבל אני לא רוצה להתיש. כי בכדי באמת להבין במה מדובר, צריך לחוות את הדבר האמיתי. לשבת עם חבר ולפתוח בקלפים סביב שאלה אמיתית. הקלפים תמיד כבר יוצאים מתאימים מעצמם. יש משמעות לכל קלף במבנה הפתיחה והקלפים נבחרים על ידי שואל השאלה באקראי אבל עם כוונה. הבחירה שלו, אבל הוא לא יודע מה הוא בוחר.

–

–

באמת יש פה מארג מטורף של מערבל משמעויות מערבל סיפורים הנותן לנו אין סוף תחבירים על מנת לקרוא את המרחב לחבר בין הנקודות ולנסות להבין משהו, אולי לא מיד, כתשובה מן המוכן , אלה מתוך שיחה ומחשבה וזמן של התבוננות והרהור ושיחה. יש חוברת עם טקסטים לכל קלף. השקענו עד הסוף, שלושה שכתובים עברו כל הטקסטים. הטקסטים נכתבו מתוך אין ספור שיחות בניסיון שלנו לזקק מהות מתוך רעיונות שיעבדו כמנגנון וכפלטפורמה, כתבנית לפרש את מצבי הקיום של האדם. לא בתאוריה, בהכי פרקטיקה שיש, כאן ועכשיו וביחד, אחד על אחד.

–

כל קלף שעבדתי עליו, שניסיתי לפתח, להבין אותו, ממש חוויתי אותו מתממש בחיי באותו הזמן. שלוש שנים עבדנו על הפרויקט, סקיצות אין סופיות, ציורים, מחשבות, רעיונות, שיחות, זה היה כיף אדיר. עשינו תערוכת השקה לקלפים בגלריה מנשר- המפנה הפסיכוסופי. שם יצרתי פסלים ומיצבים בהשראת הקלפים, הדפסנו מלא חבילות, השתתפנו במלא אירועים, קראנו למלא אנשים. הרמנו מרתון קריאות, סדנאות, הפעלות, מסיבות בית ואפילו מופע מול קהל שקראו לו "משחק האבירים" כחלק מפסטיבל זז, כמו תוכנית אירוח, אירחנו שלושה אבירות (כל אחת יצגה אבירה מסדרה אחרת) ונהלנו איתן דיון בנסיון לכתוב קלף, את קלף הטעם וקלף הכלכלה, איך כותבים קלף בכלל? מנסים ללכוד תמצית של מושג, רעיון, מציור דרך דיון.

–

כל מושג שלוקחים, ניתן לפתח ולנתח אותו, וככל שפותחים אותו יותר, הוא רק ממשיך להיפתח עוד ועוד עד שלבסוף מזקקים ממנו את התמצית של כל המחשבות, כמו ללכוד ג'יני בבקבוק. וואו איך אני מתגעגע לזה, באמת. העבודה בסטודיו בדרך כלל מאוד לבד, ואם הקלפים, היתה מלא אינטראקציה עם אנשים, יש פרקטיקה!

–

כשפסל מוכן, הוא מוכן וזהו, אפשר לנסות להסביר אותו אולי, אם חייבים, אבל זה דיי נגמר שם. ממשיכים לפסל הבא. וכאן עם הקלפים, זה כמו מתנה שממשיכה לתת ולתת. יש אתר לקלפים!

–

תכנסו ותהנו: psychosophytarotcards.com

–

–

אך כמו כל הדברים הטובים, גם זה נגמר והמשכנו הלאה בחיינו, כל אחד לדרכו. יש לי מלא חבילות קלפים בבית עם מישהו רוצה. אני כרגע עובד על משהו אחר, שאני קורא לו אמנות תיאטרלית, שם אני מנסה לגרום לפסלים לזוז בעיקר 🙂 למדתי שנה תיאטרון ילדים בתיאטרון הקרון אליו הגעתי דרך תפאורות שיצרתי לקרן כץ ועשיתי לאחר הלימודים הצגה עם שותפה, חן לב ארי "שומרי הלילה". שזה כיף בטירוף מכיוון אחר.

–

בימים אלה אני מציג בתערוכה זוגית יחד עם האמנית המופלאה תמה גורן בגלריה בינימין, הנקראת "נורית האובדנית". היא נפתחה ב-26.2.26 ומאז אנחנו במלחמה. תערוכה בניצוחו של ד"ר אלעד ירון, אני בפיסול תיאטרון בובות של סוף העולם והיא בציורי אגדות עם וויב סוטה, שווה ללכת לראות, אנחנו שילוב קטלני!!

–

–

בנוסף, אני עובד עכשיו על התערוכה הבאה שלי שתוצג במוזיאון ינקו דאדא באוצרות ניצן שובל, שמתוכננת כרגע למאי, מקווה שאצליח למצוא מחדש את הדרך.

–

וכמוזיקאי, אני עובד על אלבום חדש יחד עם המתופף דור ארוך, בהרכב "צילצל". קחו כמה לינקים לאלבומים שלי מהלהקות לבנון, suicidal furniture ו-WUSS

–

https://open.spotify.com/artist/3TNdAIrHx34XyI64pF27cR

https://open.spotify.com/album/27poY40fhTIQCPwOxhbIJd

https://lebanon1.bandcamp.com/album/suicidal-furniture-2

https://soundcloud.com/user-241026136

–

–

3> Avinoam Sternheim

–

–