במדורנו 'מנהרת הזמן' החלטנו לשים דגש על תערוכות קודמות של אמנים/יות על מנת לאפשר העמקה והבנה של הפעולות והשפה האמנותית.

–

בימים אלו מציגות מירב הימן ואילת כרמי תערוכת יחיד בשם "חמדה״ בבית טיכו בירושלים באוצרותה של תמנע זליגמן (עד ינואר 2026)

–

התערוכה "חמדה", כשם שירה הקלסי של דליה רביקוביץ המתאר רגע של חסד, מפגישה יחד שתי עבודות וידאו משמעותיות של אילת כרמי ומירב הימן: "חמדה" מ– 2025 שזו הצגת הבכורה שלה, והצגה ראשונה במוזיאון של "זהרה" מ– 2021. שתי העבודות שונות מאוד זו מזו אבל בשתיהן מתואר מהלך חיים מבעד לעיני אישה, ויחד הן מעמידות עולם מקביל, שנראה מוכר מצד אחד אך מתרחש במקום אחר ובזמן אחר מצד שני; עולם דיסטופי, שנוצר בעקבות טראומה קיומית, ובה–בעת חותר ליצירת אוטופיה חדשה. כרמי והימן, שיוצרות ביחד מאז 2014 ושיתוף הפעולה ביניהן הוליד שפה אמנותית משותפת, עוסקות בעבודותיהן בנשיות, בקשר לטבע, במולדת ובמציאות הישראלית השבירה. עם הכניסה לבית טיכו, מהדהד בחלל קול רך של אישה, המנכיח את קיומה עוד בטרם ההיחשפות ל"חמדה". בתערוכה שעיקרה עבודות חדשות והיא מיצב "סייט ספסיפיק" לבית טיכו, בחרה אוצרת התערוכה, תמנע זליגמן לשלב עבודה מ2021. 

–

מירב הימן ואילת כרמי, פרט מתוך זהרה

–

העבודה "זהרה" הוצגה לראשונה בתערוכה "מרחב אווירי" בגלריה העירונית ברמת השרון, כך כתבה עליה אוצרת התערוכה, רווית הררי:

–

״צמד העבודות המוצגות תחת השם "זהרה" מורכב מאובייקט פיסולי בדמות כנף שיצרה אילת כרמי, המככב בעבודת וידאו חדשה של אילת כרמי ומירב הימן. היא עוסקת בסיפור נפילה היסטורי מקומי טראגי – סיפור התרסקות מטוסה של זהרה לביטוב, לוחמת פלמ"ח והטייסת העברייה הראשונה בחיל האוויר הישראלי, שנפלה אל מותה במהלך טיסה שגרתית בין ירושלים לתל אביב באוגוסט 1948. תקלה במטוס גרמה להתרסקותו אל קיר מנזר המצלבה בירושלים. זהרה הובהלה אל בית החולים "שערי צדק" על ידי רות דיין שחזתה בתאונה, אך בדרך מתה לביטוב מפצעיה.

–

הכנף שבנתה כרמי מקונסטרוקציית עץ מפוסלת ומציורי נוצות שחוברו אליה, משמשת כאביזר גוף מענה ומכביד בהפקה קולנועית מרשימה, המתחקה אחר מסעה של זהרה בירושלים מנפילתה ועד מותה. דמות נשית צעירה הנושאת על גופה את כנף העץ הגדולה נראית צועדת ברחבי ירושלים במעין ויה דולרוזה נשית על־זמנית הנעה בין עבר להווה ובין הקונקרטי למטאפורי.

–

מירב הימן ואילת כרמי, פרט מתוך זהרה

–

הדמות נושאת את כנף העץ המכבידה על גופה כצלב ישועי מייסר, וצועדת־זוחלת מעמק המצלבה דרך רחובות ירושלים של ימינו ועד הבניין הנטוש שאיכלס בעבר את בית החולים "שערי צדק". שם, בחלל גבה התקרה ומקושת החלונות הכנסייתי באופיו, מסתיים הסרט עם עלייתה של הדמות אל גג הבניין וכנראה השמיימה. כרמי והימן יצרו מסע וידאו ארצי־שמימי פיוטי ורב רבדים, המשלב בין היסטוריה מקומית, מיתוסים ואיקונות בתולדות האמנות, סמלים דתיים ונוצריים, מסורת אמנות הגוף הפרפורמטיבית, פעולה נשית ומשקלו של הזמן החולף.״

–

עבודה נוספת שיצרו הימן וכרמי ומהווה אבן דרך בפעולתן האמנותית הזוגית היא העבודה "שביל ישראל, התהלוכה", שהוצגה לראשונה ב2018 במוזיאון פתח תקווה לאמנות ו2024 במוזיאון ישראל ירושלים. היא נוצרה לאחר תהליך משותף שארך כארבע שנים, במהלכו ניסחו השתיים את השפה האמנותית המשותפת שלהן. השפה הכוללת פרפורמס גופני, חיבור בין הגוף הנשי למתקני תנועה והקמת קהילה שיוצרת מרחב אמנותי הכולל שיתופי פעולה שונים. המבנה הקהילתי בא לידי ביטוי בעבודה זו בגיבוש קבוצת משתתפות שיוצרות פעולה יחד, במקרה זה תהלוכה של נשים וילדים ברובם, כחמישים במספר, העושים מסע על גבי מסלול הטיולים שביל ישראל החוצה את ישראל. 

–

מירב הימן ואילת כרמי, פרט מתוך "שביל ישראל". צילום, אילן שריף 2018.

–

מתוך טקסט שכתבה אוצרת התערוכה דרורית גור אריה: 

–

"המסע הקבוצתי לאורך נתיב הליכה ארוך זה מהדהד אותה תשוקה בוערת לכיבוש הטבע ברגלי הצועדים, כעין תחליף לטיפוס בשבילים ההירואיים של העבר, כמו ההעפלה במעלה המצדה. התהלוכה המהפנטת והמוזרה שיצרו כרמי והיימן, הנפרשׂת בהקרנות ענק על פני שלושה קירות במוזיאון, מתנהלת ככוריאוגרפיה עכשווית שכלליה נקבעו בקפדנות. זוהי הליכה-ללא-הליכה, המסרבת למחווה ההירואית של "רקיעות ודריכות חזקות". משתתפי המסע – צועדים, נוודים, שורדים, פליטים – מתקדמים במסלול כשהם נישאים ואחוזים במִתקנים שונים ומשונים, המונעים מגע עם רגבי האדמה. ההתקדמות מנקודה לנקודה, המתבצעת בלא נגיעה בקרקע, יוצרת מופע לולייני-קרקסי – ואולי דווקא מיצג-מחול, שכן העיצוב של בגדי הגוף הצמודים ומטשטשי המגדר ושל האביזרים השונים (דוגמת מגיני הברכיים) נשאב מבימת המחול העכשווי……..

–

מירב הימן ואילת כרמי, "שביל ישראל", הצבה במוזיאון ישראל 2024. צילום אלון בלס

–

התהלוכה של כרמי והימן אינה נושאת סימני מקום או זמן ברורים, ואפשר להבינה כתהלוכה מיתית או על-זמנית – מצעד צליינות גרוטסקי, חוצה-מרחבים וחוצה-זמנים, אולי בעבר הרחוק ואולי בחזון עיוועים עתידני. דגלים, סמלים, חפצים ופריטי לבוש עוברים עיבוד מיוחד כמשקעי זיכרון פולחניים, או כהטרמה אפוקליפטית, או כשילוב של שניהם. המבנה אינו חותר ליעד כלשהו, ומתקיים למעשה בתוככי תשוקתו הפנימית. האם זוהי תהלוכה של מרטירים, או מסע חניכה נשי? שהרי יש בעבודה נוכחות נשית בולטת של זמרות, תוקעות בשופרות, סבלות, נושאות דגלים, אקרובטיות.

–

מירב הימן ואילת כרמי, פרט מתוך "שביל ישראל", צילום אילן שריף 2018.

–

אמצעי התחבורה הקרקסיים והלהטוטניות העושות בהם שימוש מעלים על הדעת את התיזה של דומיניק ג'אנדו, שמצאה בקרקס אתר של אמנציפציה נשית: מקום שאיפשר לנשים הגשמה אמנותית ומקצועית בלי לפגוע בכבודן, בימים שבהם מיניות ואתלטיוּת נשית דוכאו על-ידי ממסדים דתיים ושמרניים. התרבות הפיזית המוחצנת של להטוטי הקרקס איפשרה החצנת מיניות (של שני המינים) באקלים תרבותי מדכא.

–

מירב הימן ואילת כרמי, פרט מתוך "שביל ישראל", צילום אילן שריף, 2018.

–

 נשות הקרקס של כרמי והימן – נשים בגילאים שונים, כוהנות או לוחמות – נראות כסובלות ורחוקות משחרור בשל צמידותן למכשירים השונים. אין זו תהלוכה של הגשמה עצמית או שחרור פמיניסטי, אלא יותר קרקס של סבל או מצעד מחאה, החושף לעין כל את קשיי הגוף המלֻווים בפציעות, חבלות ושלפוחיות. לרגע מצטיירת לפנינו תהלוכת צליינים, שנתפסו להרפתקה דתית של טיהור עצמי בסיוע מכשירי עינויים מטילי מום – אך בעוד צלייני העבר יצאו אל חוויה טרנסצנדנטית החורגת מקיומו העצמי ורצופה מבחני גוף ונפש, לצליינוּת העכשווית של כרמי והיימן אין יעד המדריך את העלייה לרגל.

–

זוהי חוויה תהליכית ורב-מוקדית, מסע נוודי שסופו אינו ידוע ואף אינו חשוב, שכן עיקרו למידה ואיסוף חוויות. בשביל ישראל של כרמי והיימן, הנדודים הם לשם עצמם, וההליכה המוזרה יוצרת עולם המתקיים לעצמו, פעולה סיזיפית מתמשכת והולכת: החוט המתגלגל בידי מודדות הצעדים מהדהד את סיזיפוס, המגלגל לשווא את האבן במעלה ההר, ושירת הכוהנות נדמות כסירנות המלוות את דרכו של אודיסאוס….״.

–

מירב הימן ואילת כרמי, פרט מתוך "חמדה". צילום אבי חי

–

יום שישי 24.10 בשעה 11:00 שיחה בין האמניות ואוצרת התערוכה תמנע זליגמן

"חמדה" בית טיכו, רח' הרב אג"ן 10, מוזיאון ישראל ירושלים

–

מירב הימן ואילת כרמי, פרט מתוך "חמדה" בבית טיכו, צילום הצבה אלון בלס

–

פרטים נוספים על "חמדה"

מירב הימן 3> אילת כרמי

–