בסוף השבוע האחרון קראתי בעיון את כתבתה של ליזה רוזובסקי על יצירותיה האחרונות של הציירת זויה צ'רקסקי.

איני רוצה כאן לחלוק על רוזובסקי אשר העלתה כמה נקודות מעניינות בכתבה, אם כי להוסיף ולפתח את הטיעון המרכזי בנוגע לגעגועים לקומוניזם שמאפיין כיום רבים מקרב יוצאי מדינות הגוש הסובייטי לשעבר.

הופעתה של הנוסטלגיה הזו מכונה כבר שנים במחקר "Ostalgie" – מונח שהתחיל כגרמני פרופר מלשון "נוסטלגיה למזרח גרמניה" (Ost), וכבר מזמן זלג לדיון במדינות בריה"מ לשעבר, או ב-"Soviet Chic" שלהן. ופה בדיוק אני רוצה להמשיך איפה שרוזובסקי עוצרת, שכן השאלה שהועלתה בנוגע למקורה של הנוסטלגיה הזו והאם היא קשורה לכך שצ'רקסקי הייתה רק ילדה ולכן מסוגלת לחוש את אותה הנוסטלגיה – היא רק נקודת ההתחלה של הדיון.

–

הסבתא, טושים על נייר, 2015

–

אחרי הכל האם היה טוב בבריה"מ? התשובה לכך תלויה כמובן בשני גורמים: הראשון הוא מידת המקורבות לשלטון, והשני: האם השיטה עדיפה על פני הדמוקרטיה המערבית. סביר להניח שבבחירה מושכלת, על אף הבעיות הרבות (מאוד) שקיימות במערכת הדמוקרטית, אשר מידת הדמוקרטיה שלה בכלל מוטלת בספק לאור כלכלת השוק שהיא מובילה – אני מניחה שרבים, ואני ביניהם, עדיין מעדיפים את זו המערבית, לפחות עד שתקום אלטרנטיבה ראויה יותר. מה גם שבעידן פוסט-סובייטי עולים דיווחים רבים על תופעות ומחלות חברתיות בקרב אזרחי מדינות הגוש לשעבר כמו אחוזי אבטלה גבוהים, אלכוהוליזם, קושי להסתגל למציאות החדשה ומקרי התאבדות רבים באופן יחסי. אני נוטה לחשוב שגם צ'רקסקי עצמה, לפחות כפי שעולה מדבריה בכתבה, גם היא אינה רואה בנוסטלגיה הזו סיבה מספקת לרצות לחזור לשם.

–

לבית הספר, טושים על נייר, 2015

–

יחד עם זאת, אני מאמינה שתחושת הנוסטלגיה הזו לגיטימית מאוד ומקורה נמצא לטענתי לא במה שהעולם הזה ייצג אלא דווקא במה שקרה אחריו: כפייתה של זהות חדשה שחוו עולים רבים אשר מתוך רצון להיטמע במקום החדש, היה מצופה מהם, ופעמים רבות נכפה עליהם, להשיל מעצמם כל מאפיין או סממן זר וקודם – כפי שקרה כנראה לרבים מבני הדור הצעיר איתו נמנית צ'רקסקי. בעוד רבים מההורים שלהם סירבו (לפחות באופן חלקי) לוותר על המקום ממנו הגיעו, החבר'ה הצעירים ניסו במובנים רבים להיטמע שמא יהפכו ללעג. המצב הזה הוא שמייצר כיום כעבור דור, עשרים שנים בממוצע, את הגעגוע לעולם שחדל להתקיים, עולם שלפתע פתאום מתחיל להיראות הרבה יותר יפה ממה שהוא היה באמת. תחושה שמבלבלת בין אובדן והיעדר.

–

ארוחת הצהריים בבית הספר, טושים על נייר, 2015

–

בנוגע לשאלה האם הבחירה במרקרים ובטושים נובעת מאותה נוסטלגית ילדות – אני אענה שלא, או לפחות לא רק. צ'רקסקי משתמשת במרקרים וטושים גם בעבודות אחרות היום. אם כך, מדוע? הבחירה הזו נובעת מקיטש. וכשאני אומרת קיטש אינני מתכוונת לכך כאקט שיפוטי מזלזל אלא כאיכות אסתטית מכוונת ומודעת המנסה לעבוד עם כוחו של הקיטש ולהחזיר לו אולי גם חלק מהאוונגרד: לייצר מהר והרבה, לשעתק ולהפיץ את הדימויים, גם אם היום זה דרך הפייסבוק – הכל בשביל להגיע להמונים. וזה הרי לגמרי מהלך סובייטי קומוניסטי, אפילו אוונגרד רוסי טרום-קומוניסטי. אבל אם ההפצה המאסיבית הזו נבעה בתחילת המאה שעברה מסיבות אידיאולוגיות אוטופיות, שכעבור כשני עשורים הוחלפו בסיבות טוטליטריות, היום בעידן הפוסט-אוטופיה צ'רקסקי מאמצת את השיעתוק ההמוני, הצבעוני והנעים לעין לא (רק) בשביל לזכות באהבת ההמונים אלא גם בשביל להמשיך את עיסוקה החוזר בדמות היהודי הפליט, המהגר, הנודד, שמנסה לייצר לעצמו איזשהו כור היתוך אידילי-פיקטיבי בארץ. רק שהפעם היא בוחנת את הפיגורה הזו גם מהפן המדיר והמודר הפנים-קהילתי. זוהי בחירה שמעצימה את המחאה דווקא משום שהיא משתמשת בקיטש שפונה להמונים: זו דרכה למחות על שלא אפשרו לה ולבני דורה להתעמת בעצמם עם הזהות איתה הגיעו לארץ, לבקר ולחקור אותה, לבנות ולפרק אותה, להבין מה טוב ומה רע בעברם, אלא כפו עליהם מראש סלידה מחלק מרכזי בזהותם, כפי שעושים למהגרים ופליטים רבים שמנסים להשתלב בחברה הישראלית. ופה בדיוק מתפתחת נוסטלגיה. 

–

נוגה שטיאסני

דוקטורנטית באוניברסיטה העברית