אנרי סאלה דואג להדגיש מהר מאוד למבקר בתערוכה שהפעם המוזיקה היא זו שתזכה למקום של כבוד. ואין ספק שזה אכן קורה: במהלך דה-קונסטרוקטיביסטי שיטתי מפרק סאלה את המוזיקה לחלל, חומר, זמן וצליל בתוך המרחב המוזיאלי, כשזו משתנה ללא הרף, נעה בין הרמוניה לדיס-הרמוניה, נכתבת על נייר או מפוסלת בתוך בטון או מתכת, נשמעת ללא ליווי מילולי או מתנגנת כשברקע מושמע שירם הקליט של הקלאש  "Should I Stay or Should I Go". כאן אני רוצה להצביע על פיגורה נוספת שסאלה מעלה, כשהוא נותן לה גם כן תפקיד מרכזי וזוהי ה-יד – גם אם זו נאלצת לוותר על מרכז הבמה לטובת המוזיקה עצמה.

–

אנרי סאלה, 2008, Doldrums

–

כבר עם הכניסה לתערוכה פוגש המבקר בתוף "שמנגן את עצמו", אחד מתוך שלושה מסדרת ה-Doldrums. בתוך החלל נעמד המבקר מול ה-Holey Wall, יצירת site specific שהוכנה במיוחד עבור ההצגה בתל אביב. הפעם זהו קיר בטון מאסיבי מקופל ומחורר לפי מקטע תווים מתוך שירם של הקלאש שנוצק במפעל בטון ולא בסטודיו האמן. בכך ממשיך סאלה כאמן קונספטואלי לערער על הצורך לזהות ביצירת האמנות את מגע ידו המוחשי של האמן. המשחק הזה ממשיך גם כאשר מתבקש המבקר עצמו לנגן בידיו בתיבת המוזיקה בתוך החלון, במידה והוא מעוניין להאזין למוזיקה – שוב לשירם של הקלאש. ביצירות הוידאו השונות מתחלפות כל הזמן הידיים המנגנות בין מגוון עוברי אורח, כשלקראת סופו של הסיור נפגש המבקר עם פרגמנטים מוזיקליים מתוך ה'קונצ'רטו ליד שמאל'. בין שתי ידיים שמאליות המנגנות את היצירה בהרמוניה כמעט מושלמת, נעשה גם הניסיון לסמפל בטפיחות ידיים עדינות בין שתי היצירות על מערכת אלקטרונית, עד לכדי מיזוגן ליצירה אחת. ולמרות שאחד התופים מנגן יצירת מחול שהולחנה להופעה ללא קהל, המבקר בתערוכה הופך אם ירצה או לא ירצה לא רק לצופה אלא גם לקהל המאזין.

–

אנרי סאלה, No Window No Cry

–

במהרה עובר שירם של הקלאש מהמסך להתנגן בראשו של הצופה שהפך גם הוא אחראי לניגון. עתה מילות השיר מתחילות להדהד ולהצביע על החמקמקות של המוזיקה, על הקושי להישאר במקום ועל אי-הודאות העתידית. כך מסיט סאלה את החוויה – ואיתה גם את האחראיות כביכול – למבקר, שכן בדיוק כפי שהמנגינה כבר מזמן אינה קיימת והעתיד עוד לא ידוע רק הזיכרון נשאר. אותו הדבר נכון גם לגבי המקומות הפיזיים בהם זו מושמעת, מקומות שננטשו בהווה, שהפכו למצבות לזיכרון מתרחק התלוי רק ביכולתו, או ברצונו, של הצופה היחיד לזכור: זיכרון מלחמת העולם הראשונה מתוך הקונצ'רטו, זיכרון מרד הסטודנטים והטבח בטלטלולקו מקסיקו, זיכרון הפאנק והזיכרון הפרטי שהתעורר בנו לנוכח שמיעת יצירה מוסיקלית כלשהי.

–

–

אבל למרות הרפרנס לאירועים דרמטיים, קשה לטעון שזו ממש אמנות פוליטית. זהו זיכרון הנעדר כל מימד נוסטלגי. בעצם, בעזרת המוזיקה והיד המנגנת (או לא) פונה סאלה אל השכל, אל המימד האינטלקטואלי. הוא מקבע אמנות שפונה לרוב לרגש ושקיומה תלוי בזמן הווה, אמנות שנמצאת במצב של השתנות מתמדת, שכמעט בלתי אפשרי להציג אותה במוזיאון כשהוא אכן מצליח לתת לה צורה ודימוי בחלל. המהלך הזה – של הפיכת המוזיקה לחומר הניתן לפירוק, לחירור, לקיפול, לכתיבה, לריקוד ולצילום, לניגון ביד אחת, בלי ידיים, או בידיים מתחלפות, למשהו נשמע או נשמע ונראה במקביל, למשהו שעושים לבד או ביחד – מייצר אמנות מודעת לעצמה. בליווי היד המנגנת המשתנה לכדי היעלמות בחלל וחזרה, מורחב מנעד האפשרויות של ניגון היצירה המוסיקלית, מושא הדימוי מורחק מהדימוי עצמו ובמקביל – מוסט המבט אל עבר הדמות הפועלת, זו אשר יצירת האמנות מתקיימת בזכותה ועבורה ובו בזמן גם אינה תלויה בה כלל וכלל.

זוהי תערוכה אשר בוחרת במכוון להפנות מבט רפלקסיבי אל תוך עצמה מתוך שאיפה לחקור מדיום. אך לא רק אותו. בעזרת הפירוק בתערוכה, השפה כולה, כאמצעי תקשורת קומוניקטיבי, היא מושא לחקירה: היכולת לתקשר גם ללא נרטיב מילולי, בשלב שלא מחייב מפגש עם אנשים ושאין לו צורה, לגעת במהות שהיא טרום שפה וורבלית וייצוג שחורג מעבר למגבלותיה. במובנים מסוימים המהלך הזה הופך את סאלה לאמן מודרניסט במובן הקלאסי של המילה, כזה אשר חוקר אופני ייצוג ואינו מספק יצירות המתאימות לתלייה בסלון.

–

מי אני:

נוגה שטיאסני

סטודנטית לתואר שני מחקרי (MA), באוניברסיטה העברית בירושלים במרכז ללימודים גרמניים. היא בוגרת תואר ראשון (BA) באוניברסיטת תל אביב בתוכנית דו חוגית לתולדות האמנות ותולדות התיאטרון. היא השתתפה בתוכנית ביחסים בינלאומיים המשותפת לאוניברסיטה החופשית של ברלין ולאוניברסיטת הומבולדט. בנוסף, היא בוגרת מגוון רב של לימודי אמנות שונים ובעלת ניסיון מעשי בתחום. מחקריה מגוונים כשהיא נוקטת בגישה אינטר דיסציפלינרית ומרבה לקשור בין תרבות ואמנות לשדות מחקר נוספים כמו פוליטיקה, כלכלה, היסטוריה ופילוסופיה.