השבוע ביקרתי בגלריה גורדון 2 מתוך רצון לראות את התערוכה החדשה של דוד גינתון. עליי להודות שברגע הראשון מאוד נעלבתי. ללא שום רפרנס למשהו אלא לדבר עצמו, בעוד אפילו החיקוי המימטי לא עשוי מספיק טוב באופן כזה שברור שהאשליה המרושלת נובעת מבחירה מכוונת, לראות כל כך הרבה ציורים תלויים המציגים את צידם האחורי של הציורים, גרם לי לחוש במעט נבגדת.

ויחד עם זאת, היצירות לא נתנו לי מנוח.

–

–

למרות שעל פניו ניתן לדבר על מרחב, חלל או זמן ביצירות, ההבטחה שהציור אמור לקיים עבורי כצופה, מעצם היותו ציור, לכאורה לא התממשה. אבל דווקא העמידה הזו מול הציור הסתום, הריק, גרמה לי להתחיל לחשוב מה פשרה. גינתון כמובן לא המציא את הז'אנר. ציורי צד אחורי קיימים עוד מימי הרנסנס האיטלקי. אז כשבאים לדון ביצירות של גינתון, מובן שניתן להתחיל לפתח שיח תיאולוגי על משמעות הצד האחורי כייצוג של המוות, או אולי על הניסיון לייצג את הבלתי ניתן לייצוג; באותה מידה בדיוק אפשר לפתוח בשיח על הסימולקרה ועל היעדר המקור; על המימד הפוליטי או הפתייני ביצירה; ובמציאות של שדה האמנות בימינו – אפשר להתייחס גם לפן הכלכלי של הצד האחורי, זה של האמנות כסחורה, הרי יודע כל אספן מתחיל שזהו הצד בו ניתן למעשה להעריך את השווי הכספי.

–

–

ללא כל סתירה ועל אף כל האמור לעיל, כמעט קשה לדבר על היצירה של גינתון ללא תחימה שלה בקונטקסט של שדה האמנות המודרניסטי המערבי, פוסט מלחמת העולם השניה. מבויס ואולריקס דרך ג'ספר ג'ונס, פונטנה או ראושנברג, היצירה של גינתון איננה נוצרה מעולם בחלל ריק אלא הקפידה תמיד לנהל דיאלוג ויזואלי חד צדדי עם מוריו הרבים. ולמרות זאת – הוא צועד בדרך ייחודית משלו. ציורי הצד האחורי הריקים האחרונים מהווים קצה של מהלך רדוקטיבי הנובע מתוך הרצון לזקק את המבט הרפלקסיבי של האמנות המביטה לתוך עצמה, מהלך שניתן לזהות זרעים שלו כבר ביצירות המוקדמות. מהעמידה מול דלתו הסגורה של בויס, הצילום ליד הצל של פסלו של דוד (של מיכלאנג'לו), דרך צילומי וציורי צד אחורי של יצירות מתוך אוסף המוזיאון ועד לציורי ה-4.11.1995 – גינתון חזר תמיד אל השער הסגור, אל הגישה החסומה לעולם האמנות. אבל עכשיו בריקנות הזו אל מול השער הסגור הוא כבר לא זקוק יותר לבויס משום שבויס כבר בפנים בעוד גינתון עצמו הופך להיות בו בזמן שומר הסף הבירוקרט המתוסכל וגם זה המבקש להיכנס בשער – במובן הקפקאי של "לפני החוק". רק שהפעם החוק הוא עולם האמנות עצמו: החומרי-ארצי והרוחני, במקביל. וכך, ללא יומרה גדולה ועם הרבה כישרון, גינתון מציע מצד אחד לסובב את המבט, להסתכל הצידה ואחורה ולחשוב גם על אלו שלאו דווקא הצליחו להיכנס פנימה, ומצד שני, בדיוק כמו אצל קפקא, לא להפסיק לנסות לעבור בשער שכן "איש זולתו לא יכול היה לקבל רשות להיכנס לשם".

–

אם כן, לסיום, כמו שרותקו שם קץ לחייו ומאלביץ' שינה כיוון אחרי ה"לבן על לבן" המפורסם שלו, כל מה שבא לי לבקש כרגע מגינתון (על אף ששמעתי אותו נושא דברים אחרים לחלוטין) זה שלא ימשיך להרחיב את הסדרה שמא יפול לקיטש פטישיסטי-קלישאתי אלא יחדל בדיוק פה: בנקודה הנקייה ביותר של הדבר הזה, השער.

 –

נוגה שטיאסני

–

דוקטורנטית באוניברסיטה העברית