"מסע מודרך בתוך קברי" רועי רוזן 

עד ה – 27 ליוני בגלריה רוזנפלד

שביל המפעל 1, בניין 6

–

לאחר התלבטות ארוכה באיזה חלק לפתוח: בזה שאהבתי או בזה שפחות, החלטתי דווקא לפתוח בזה שפחות.

–

אז ראשית אקדים ואומר שהתאכזבתי מאוד לגלות שהתערוכה חסרה את האווירה המורבידית, או לסירוגין הקיטשית, המתבקשת כל כך מהתמודדות עם נושא כה טעון כמו המוות. על כך גם אוסיף ואדגיש שלצערי הרב, למרות ההבטחה לתערוכה חדשה, זו אינה מצליחה לחדש הרבה שכן מרבית החומרים בתערוכה, גם אם לא כולם, כבר הוצגו בעבר בהזדמנויות קודמות.

–

הפעם, שוב יש לומר, היה זה הצורך של רוזן להמציא דמויות בדויות שגרם לו לברוא את דמותו של האמן יוצא בריה"מ לשעבר מקסים קומר-מישקין. רוזן לא הסתפק רק בפברוק גוף היצירות המלא של קומר-מישקין אלא גם החליט לרקום לו סיפור ביוגראפי מקיף: מהפרנויה של קומר-מישקין מרדיפתו של פוטין ועד עלייתו לישראל והשתייכותו לקבוצת האוונגרד "הקבורים בחיים". אך דווקא סיפורו של קומר-מישקין יהיה גם זה שיוביל אותי לעסוק בחלקים היותר חזקים של התערוכה, מכיוון שלמזלי כנראה, לא הייתי בארץ בזמן התצוגה הקודמת ולכן זכיתי לראות את מרבית היצירות בפעם הראשונה.

–

רועי רוזן, רוסיה החדשה 2008, מתוך סדרת האסטרולוגיה הפרנואידית של מקסים קומר-מישקין

–

אז מה כן אהבתי?

זה כנראה העיסוק בשאלות ופרקטיקות של זיכרון שקרוב לליבי, משום שהעניין שמוצא רוזן במוות ומערכת היחסים שהוא טווה בין בריה"מ לשעבר ודמותו של פוטין כייצוג של רוסיה העכשווית – הם נושאים שאני בעצמי מרבה להתמודד איתם לא מעט.

כבר בתחילת שנות ה-90 של המאה הקודמת, עם התפרקות הגוש הסובייטי וההאצה בגלובליזציה, החלו חוקרים שונים לעסוק בשינויים במרחב שהשפיעו על התקצרות תפיסת הזמן ועל ה-בום בזיכרון שאופף אותנו בשנים האחרונות. בזמן שבחברה המערבית הפך הזיכרון למוצר צריכה מבוקש (ראו המקרה של ברלין, לדוגמא), במדינות הגוש, שנכבשו במובנים מסוימים על ידי הזהות המערבית, החלה להישמע הדרישה להכרה בתרבויות שלהן. דרישה זו נשענה ואף עדיין נשענת לא מעט על נוסטלגיה פיקטיבית לזמנים טובים, כשזו מתובלת לעיתים גם בהיבטים לאומניים – מהלך שמחוזק ומועצם על ידי פוטין בכבודו ובעצמו.

–

רועי רוזן

–

בו בזמן שרוזן לועג או מגחיך את דמותו של פוטין והלאומיות שלו בעזרת חברו הבדיוני קומר-מישקין, הוא בעצמו מתענג על אותה נוסטלגיה לימים קודמים: ימים בהם כשמשהו נשבר תיקנו אותו ולא מיהרו לקנות חדש בזול יותר. במובנים רבים הנוסטלגיה הזו היא מקום דואלי אצל רבים מאיתנו: אנחנו נהנים מההמצאות הטכנולוגיות הכי חדישות ומהשפע שהמערב מציע, אבל גם כמהים לחזור לאיזושהי פשטות ותום שקצת הלכו אולי לאיבוד עם השינויים הגלובליים. הנוסטלגיה הזו לזמנים עברו מלווה ברצון לזכור, או אולי שיזכרו אותך, ונשענת על הפחד מהשכחה וההדרה מהמרכז. ואלו הם אותם הכוחות-הכביכול-מנוגדים של זיכרון ושכחה שמביאים את רוזן להתמודד עם החשש להיתקע במצב ביניים ולהפוך למעין דמות זומבי: מת-חי או חי-מת.

–

רועי רוזן

–

הפחד מלהיקבר בחיים, או טפפוביה (Taphephobia) בעגה המקצועית, איננו המצאה חדשה. הספרות המחקרית כבר עוסקת בו שנים. כך גם עולם הקוסמים. אפילו בקולנוע הוא כבר הפך לדימוי ויזואלי מוכר (ואולי זכורה לרבים הסצנה האיקונית מ-Kill Bill ). אבל עבור האמן, במיוחד זה בן גילו של רוזן, השייך בקרב האמנים הישראלים ל"דור הביניים", הפחד הזה הוא גם פחד סימבולי וגם פחד קיומי. זאת משום שבזיכרון הקצר של החברה הישראלית, ואולי אף בזה של שדה האמנות באופן כללי, הגלובליזציה, התקצרות הזיכרון והמהירות שבה מתחלף "הכוכב הבא" יכולות להיות סופר-מהירות. פחד כזה יכול לשתק. מנגד, אחת הדרכים היעילות להתמודד איתו היא לנסות להישיר אליו מבט. לכן, במקרה של רוזן, גם אם לא הכל חדש – הוא עדיין מעיז להתעמת עם הפחד, מה שמשאיר אותו כאמן לגמרי רלוונטי.

–

נוגה שטיאסני

דוקטורנטית באוניברסיטה העברית–