ענבל מארי כהן ביקרה בתערוכה 'מזל וברכה' בבית התפוצות
מה אהבתי:
לאחרונה הייתי בתערוכה 'מזל וברכה' שאצרה כרמית בלומנזון.
תערוכה קסומה ומלאת סודות אישיים.
הדרך לתערוכה כבר חובקת בתוכה שביל מפותל בקומות חשוכות בבית התפוצות, באוניברסיטת תל אביב … לאט לאט נגלה אליך אור ותערוכה מכושפת מפתה אותך אליה.
כרמית בכשרונה המיוחד ליקטה אמנים שמתעסקים בכוחה של אמונה. אמונה של "מזל וברכה".
אחד הדברים שאהבתי היה אופי ההצבה, כלומר ההולכה אל כל אמן ואמן בדרך אחרת.
למשל עבודה של רפאת חטאב נמצאת במרכז החלל תלויה מהתקרה, מזמנת אותך לקומפוזיציה שמביטה מלמעלה מטה. לעיתים נדירות תסתכל על התקרה בתערוכה ובקצה כל חוט הפתעה שונה. אני לא מגלה. משם העין מטיילת אל תנועה מעגלית ולא צפויה. צילומים של נורית ירדן התלויים מסביב לעמוד, גם פה הצילומים מזמנים אל מסע מאד אישי ושקט אל מבטה הפרטי של נורית. בהמשך, עבודות קטנות של גארי גולדשטיין נמצאות בקופסת תצוגה מיוחדת. המון חפצים קטנים קוראים להתקרב ולתת מבט שקט ומעמיק אל יצירות צבועות בטיפקס לבן וצבע שחור, החשיפה הקרובה והממושכת אל כל היצירות האלו ממש צובעות את האוויר מסביב בריח טיפקס חריף ולרגע אתה ופעולת היצירה מתחברים לאחד.
גרי גולדשטיין, אובייקטים (קמעות), 1990 – 2014
טוב… בתערוכה יש המון אמנים אך אציין עוד מיצב אחד מיוחד במינו של רוית משלי שמציגה פסלים שמתעוררים לחיים מתוך עולם חול שמואר בחום כתמתם של כמה שמשות וירחים בשמיים, התצוגה מצמררת ומעוררת דמויות על חוט שמזמינות את הצופה להעירן מהאדמה כבחזון יחזקאל…. חובה לראות כדי להרגיש.
רוית משלי
עם זאת, בסוף תערוכה נשארתי עם שאלה בפה….
יצאתי החוצה, אל האור ומיד היכתה בי המציאות, שרב כבד מכה בישראל מלווה בצפירות המתריעות מפני סכנה.
מה לא אהבתי:
יש מלחמה בישראל ונראה שיצאתי מעולם של חלום, ובפי שאלה לגבי תפקידה של האמנות.
עד כמה אמורה האמנות לשקף את פני המציאות בה היא מתרחשת.
הדים לכך עוד הרגשתי במהלך התערוכה עצמה כאשר גלשתי אל חללים צמודים בבית התפוצים בהם היו צילומים של חללים ממלחמה אחרת.
על אף שאני ציירת פיגורטיבית אני שואלת את עצמי בימים אלו, כיצד ניתן להציג אמנות שתפגוש במציאות. כיצד ניתן ליצור אמנות שתציג מראה בפני הצופים ותבקש מודעות וביקורת לאירועים שמתרחשים סביבנו.
מי אני:
ענבל מארי כהן
בוגרת המדרשה לאמנות בית ברל (2005) ובית הספר לציור פיגורטיבי "התחנה" אצל ארם גרשוני ודוד ניפו (2010). מציגה כעת בתערוכה "ציור לנצח" באוצרותה של שרי גולן.
ענבל מארי כהן, שמן על בד, 130X70 ס"מ, 2014
