זה לא מעניין להיות כמו כולם, לפעמים גם אין ברירה, ובאותו הזמן – אף אחד לא ממש רוצה להיות שונה.  איך אפשר להיות בכלל להיות אחר? האם זאת אופציה? לא כשבוחרים מתוך האפשרויות הקיימות. הן מן הסתם נוצרו בתוך הנסיבות הקיימות. נדמה שהכל מכוון למסלולים מסויימים, קבועים מראש, גם המסלולים לאחרויות. רק כשכאן מסתיים הסדר. בני אדם לא נעים במסלולים קבועים, הם לא ניתנים לניבוי. אנשים שונים חווים את העולם אחרת – וההגדרות לעולם לא מצליחות לכסות על כך. שבוע הגאווה נחגג לא רק על האפשרות להיות כלול בהגדרה רחבה יותר של העדפה מגדרית או מינית, אלא על היכולת לצאת מהמסגרת של ההגדרות כולן.

–

רון וינטר, ללא כותרת

–

התערוכה ״מותו של הסטרייט״ שתיפתח בגלריה הרצל 140, חלל שתופס מקום כאחד המעניינים בעיר מבחינת בחירת התערוכות, האמנים/יות והאוצרות שנעשית בה, כבר הספיקה לעורר תגובות מה BBC ועד משרד ראש הממשלה. התערוכה תכלול עבודות של שרון פוליאקין, אדם קלדרון, יובל ישראלי, רון וינטר, יואש פלדש, גיא ניסנהויז, נועה מגדסי, תמר הירשפלד, מרגרט אולין וג'ואנה ג'ונס. השמות של פוליאקין ומרגרט אולין מעוררים עניין מיוחד, שכן פוליאקין תציג לראשונה צילומים, ואולין תציג עבודות מהפגנה למען זכויות להט״ב משנות ה70 בה השתתפה. המחקר הצילומי שמלווה את העבודות האלו מרתק, והחיבור לנושא התערוכה ולעבודות האמנים הצעירים יותר מעמיד אותה על בסיס של מחאה מתמשכת משנות ה70 ועד היום.

רגע לפני הסערה התקשורתית שהתרחשה בעקבות הפרסום שאחת מהעבודות בתערוכה, איור של יואש פולדש, יציג את דמותו של יאיר נתניהו בעירום, עצרתי לשאול את צוות הרצל 140 דן וייך וג׳ואנה ג׳ונס על התערוכה.

–

צוות הרצל 140 דן וייך וג׳ואנה ג׳ונס, צילום יונתן ה. משעל

–

דן: ״היה ברור שצריך לעשות משהו לשבוע הגאווה, זה יום חג, וזהו נסיון לעשות תערוכה שהיא לא פרובוקטיבית, בהכרח, אלא נותנת זווית חדשה על שאלות שמעלים הרבה פעמים בתערוכות שעוסקות בנושא. גם פה יש עירום גברי, כן. אבל רצינו להביא צבע אחר, זווית חדשה, שלא לוקחת לויז'ואל המוכר של 'גיי'. עניין אותי הטקסט של עופרי אילני, על מיניות אוריינטילית, מתוך עיסוק של הרבה שנים בדימוי הגבר הישראלי. בכלל, ׳סטרייט׳ זאת הגדרה משנות ה50. היא יוצרת בינריות עצובה, ומתוך ההגדרה הבינארית, מגדירים אותי כגיי. עד שלא היה גיי, גם לא היתה את ההגדרה של ׳סטרייט׳. מעניין, לא?

ג׳ואנה: ״לפני 45 שנה זה היה עוד מחוץ לחוק. רק ב81 ההגדרה של הומוסקסואל יצאה מהספר של DSM. להיות היום גיי זה חלק מהעולם, לא מדובר על משהו יוצא דופן. בעיני, לא צריך את ההגדרה הזאת יותר. התחימה והשיוך לקהילה – איך צריך להתלבש, לדבר ולשחק לפי הקודים״

דן: ״ אני לווא דווקא מרגיש חלק מההגדרות האלו, אולי כי אני שייך גם להרבה קהילות אחרות. אולי צריך להגדיר מחדש״

–

לאיוונט: https://www.facebook.com/events/443384839156088/

–

גידי גלעם והגר בריל, צילום יונתן ה. משעל

–

גידי גלעם, שפותח תערוכה בחלל לאמנות ביפו באוצרות של הגר בריל, נתן לה את השם Note to self ותמצאו בה דימויים של אנשים חסרי פרצוף וחסרי זהות. שם התערוכה מצביע על הקושי עם ההגדרה העצמית בעיני גלעם, שלא יכול לאפיין את הדמויות שלו כבעלי זהות מסויימת. באופן מכוון, ההגדרה נשארת פתוחה. פגשתי את הגר וגידי בגלריה בהכנות האחרונות לתערוכה, וביקשתי מגידי שיספר על העבודה המשותפת:

–

גידי גלעם, צילום יונתן ה. משעל

–

״מעבר לחיבור האישי עם הגר, גיליתי שתחומי העניין שלנו דומים, כך שהעבודה התפתחה לשיחה מעניינת על רעיונות, אמנות, החיים בכלל ולפעמים סתם על חופשות בחו"ל. זו הפעם הראשונה שאני עושה תערוכה שממש מתוכננת לחלל, ולמדתי מהגר הרבה על התבוננות בחלל, המחשבה עליו וההצבה של העבודות בתוכו. הסכמנו שזו לא תהיה תערוכה של ציורים תלויים על קירות, אלא שתהיה משמעות נוספת להליכה בין העבודות, אולי נקודת מבט שמאפשרת התבוננות אחרת.״

–

הגר בריל, צילום יונתן ה. משעל

–

לאיוונט: https://www.facebook.com/events/367047556831534/

–

מי שלא יוכל להשתתף במצעד הגאווה אך עדיין יצר תרבות שעוסקת בלהיות אחר וזר כמהגר בישראל, אלו הם קבוצת התיאטרון המחוקק ממתקן הכליאה בחולות, בפרוייקט של אבי מוגרבי וחן אלון. ההצגה מועלית ״במטרה לעבד סוגיות אישיות וחברתיות הקשורות לחייהם של מבקשי המקלט החיים בישראל. תאטרון מחוקק ב"חולות", מאפשר חשיבה ביקורתית ודמוקרטיזציה של סוגיות חוקיות ומשפטיות. במהלך המופע, המבוסס על עדויות וסיפורים אישיים, נציע קריאה מחודשת של אמנת הפליטים ויחסו של הממסד הישראלי אליה, מתוך שאיפה לעורר דיון ציבורי ומשפטי שיוביל לשינוי חוקי וערכי כלפי מבקשי המקלט בישראל.״

–

קבוצת תיאטרון מחוקק חולות, צילום אילן אסייג

–

לאיוונט: https://www.facebook.com/events/1453499694960254/

–