–

לאצור תערוכה זאת חוויה חזקה מאד, מטלטלת. להכנס אל תוך החוויה הרגשית והפיזית של מי שעובדים איתם, לעבור על תהליך העבודה מקרוב, מרפרנסים להשראה דרך פרטים טכניים של הפקה, התלבטויות, לבטים, חומרים וטכניקות, פוליטיקות של חללים, בחירה ופסילה של עבודות, תיקונים, דינמיקה עם כל מי שסובב את התהליך, כשבדרך כלל מדובר על כמות גדולה של אנשים. קולגות, חברים, בני ובנות זוג, אנשים טכניים ומזדמנים. אחרי חצי שנה של עבודה, תיפתח ביום חמישי ב20:00 התערוכה שאצרתי – "קרמשניט", לערן ענבר וענת מעוז. אני לא מודד חוויות חזקות כטובות או רעות. אם הן חזקות מספיק, הן כוללות הנאה גדולה, לפעמים אפילו התעלות ממש, ורגעים של חוסר וודאות, ייאוש וריקנות. חייבים להכנס לתהליך ריקים מציפייה. להגיע חשופים לחלוטין, כנים ומוכנים להרפתקאה שאין לה סוף ברור, או וודאי. רק כך, לתחושתי, אפשר באמת לסמוך על התהליך ולנחות ברגע האמת עם הרגליים על הקרקע, גם אם שניה לפני זה נראה לא סביר. בתהליך העבודה עם ענת וערן, מבלי להכיר כמעט, יצאנו לדרך שהעבירה אותנו דרך כל התחנות הנחוצות בדרך. לא ידענו איפה תוצג התערוכה. הגשנו הצעות. היינו אבודים ובאותו הזמן מונעים מהכוח החזק של תהליך העבודה. כשכל החלקים נפלו במקומם, זאת היתה כבר עליה על מסלול המראה.

–

ערן ענבר, טכניקה מעורבת, 2015.

–

החיבור האמנותי בין ענבר למעוז מבוסס על משיכה לאותה אסתטיקה, ששייכת לזמן אחר וכבר לא ממש נוכחת בתרבות העכשווית. המונחים "רטרו", "וינטג'" ואחרים פותחים מרחב שבו אסתטיקה כזאת יכולה להתקיים היום, אך כפועל יוצא, האובייקטים עצמם נשארים כמייצגים של תקופה, כמו קישוט לזמן שהיה ואיננו, בתוך הזמן העכשווי. בעבודות של השניים, הם עושים מעשה אחר, שבו האסתטיקה דווקא מוצאת את מקומה כפרשנות עכשווית לעולם ולא רק כמייצג של תקופה. האובייקטים ההיברידיים של ענבר והציורים הצבעוניים של מעוז משתמשים בזמן ובתרבות מפעם ככלי לניתוח המציאות – ובעיקר עוסקים בחוסר התוחלת של הייצוגים וההיררכיות הקיימות בה.

–

ערן ענבר וענת מעוז, טכניקה מעורבת, 2015

–

מצאתי עניין אמיתי בפרשנות הזאת, שמערערת מאד את הנחות המוצא שלי לגבי העולם: מה חשוב, איך קובעים את סדר החשיבות של דברים, רעיונות או רגשות. במה להשקיע ואיפה לשים את הדגש. שאלות כבדות של משמעות, שעומדות מול העובדה שבסוף החיים לא ישאר דבר, וחפצי יושלכו חסרי ערך בערמה גדולה בפינת הרחוב. אמנים אולי ימצאו בה חפצי ערך או השראה, אך רובה יעלם אל תוך לוע של משאית אשפה ירוקה. בתוך החוויה הזאת, חוטי הרגש נמתחים, גבולות פנימיים מתערערים והכל נהיה רגיש וחשוף. ברגע האחרון של הצבת העבודות, עם הנחת המנורה האחרונה על המדף והדלקת המתג, קפץ נתיך החשמל, ולא עלה יותר. גם לא היה ברור אם יהיה פתרון או שנציג את התערוכה בחושך. וזה היה הרגע הזה, ממש לקראת הסוף, שבו הבנתי דרך הגוף שגם אם אני יודע את הדרך והכל הולך טוב, אין וודאות שהדברים יסתיימו כפי שצפיתי מראש. התיישבתי על המדרכה מחוץ לגלריה לעכל את התחושה, וידעתי שמבחינתי לפחות, העבודה הסתיימה.

–

לפרטים נוספים

–

לאיוונט

–