"אנחנו לא יכולים להתעלם מהעובדה, שהלנה רובינשטיין היא החלל שמייצג כמעט טוב מכל את המיינסטרים של האמנות הישראלית. כך שדיבור על עשייה רדיקלית יכול להשמע מעט יומרני" אומרת רויטל פרץ בן-אשר, האוצרת של התערוכה "סביבות עבודה" בביתן הלנה רובינשטיין. חמישה אמנים, מציגים תערוכה מורכבת, מתוחכמת, מצחיקה ומטרידה על כל חללי הביתן, עם דגש על החללים שבין החדרים המרכזיים. חדרי המדרגות, או הגג, "נון-חללים" כפי שמגדירה אותם פרץ בן-אשר. במשך שלוש שנים וחצי עבדו החמישה על התערוכה – כשכל אחד ואחת מהן התבקשו למצוא סביבת עבודה ולייבא אותה אל תוך המוזיאון.

–

רעות פרסטר, 'קנולר אביזרי אופנה', צילום אלעד שריג

–

רעות פרסטר, החליטה לעבוד בסביבה של העסק המשפחתי שלה – חברה לייצור ויבוא של כפתורים ואביזרים לביגוד. במקום חנות הספרים של המוזיאון, פתחה פרסטר חנות לממכר כפתורים, בתוכן שילבה עבודות שלה – טקטסים ודימויים. "יש להם פה בעיה עם הדבר הזה" אומרת פרסטר, "כי אני מוכרת ממש את הכפתורים, זאת חנות ואני מקבלת כסף ישירות". זאת נקודה שבה הפעולה האמנותית חורגת מהפונקציה המסחרית הרגילה שלה, ונוצר עניין שנמצא מעבר למסגרת התערוכה עצמה. פרפורמנס הוא מדיום בעייתי למוסדות גדולים, בעיקר מסחריים, אך גם למוזיאונים שתזוזה מדיומלית לא מתרחשת אצלם מהר. העיקרון החד פעמי של פרפורמנס וחוסר היכולת לנייד אותה כסחורה, מציבים אתגר שלא תמיד קל כל כך לפתור. בנוסף לחנות, פרסטר מציגה וידאו משעשע על רצונו של אחיה להפוך לאמן מוכר.

–

רועי מרדכי, 'חיתוך גס', צילום אלעד שריג

–
רועי מרדכי התמקם לצורך הפרוייקט בנגרייה של אביו, ויצר סדרה של אובייקטים גדולים מעץ, ביניהם מכונית סובארו סטיישן ישנה, שבעבר שלטה בכבישי ישראל, בגודל אמיתי. מטוס עץ שנע על מסילה ברחבי החלל, בין העבודות, משמיע קול חריקה של צעצוע במהלך השיוט, ומשרה אווירה של רוח שטות וקלילות על ההצבה כולה. החלל המרכזי, ממש אחרי הכניסה לתערוכה, מורכב משילוב בין העבודה של מרדכי, לבין מסילות האלומיניום של דלית שרון. המסילות מוצבות על המדרגות שעולות לקומה השניה, כשעל המדרגות מוקרן דימוי של בניין שיכון ישראלי. ההצבה המסודרת של שרון, בניגוד לתחושת האילתור הישראלי של בניין השיכון, עם הכביסה התלויה וכבלים חופשיים שמעטרים את הקירות, עומדת ישרה, מסודרת ונקייה, במן אחורי הקלעים של בניין מאולתר. גם הם יוצאים מהמקום המיועד להם ונכנסים אל תוך התחום של העבודה של מרדכי.

–

מאיר טאטי, 'שרשקה', צילום אלעד שריג

–
במעלה במדרגות מאיר טאטי הכין ביתן קטן, שבו על המשתתפים לחתום על חוזה שבו הם מאשרים לטאטי ולמוזיאון לצלם את הנוכחים, בלי שום יכולת להתמקח על כך, לכל צורך שהמוזיאון ימצא לנכון, ללא הגבלת זמן ובלי שום תמורה למצולמים. החלל עצמו מתאר מתקן עינויים אחרי שעות העבודה, כשעבודות וידאו בכל חלק של החדר, מתארות את מסכת העינויים שעובר אדם מסוים העוטה מסיכה צהובה, צבע שנהיה סימן ההיכר של טאטי.
כל החלק העליון שמעל החדר צבוע גם הוא בפסים צהובים, וההליכה בו מעלה תחושה של חוסר נוחות.

–

על גג הביתן, שי רטנר הציב פיגומים קורסים, שניתן לראות אותם מהצד השני של הרחוב. קצת הצטערנו שאין אפשרות לעלות על הגג ולבחון אותם מקרוב. "העליה היא דרך היכל התרבות, ואין אפשרות לפתוח את האפשרות הזאת לקהל", אומרת האוצרת. במבט מגן יעקב, בקומה השנייה מעל בית הקפה, נראים הפיגומים מתנשאים לגובה, באופן שהפחיד את התושבים שגרים באזור:"אף אחד לא שם לב? זו סכנת נפשות… צריך לסגור את המתחם דחוף ולהביא את האחראים להוריד את הפיגום . מסתבר שזו תערוכה… עדיף להיות עירני… מאשר להצטער." כותב תושב מודאג על הדף פייסבוק של הביתן. 

–

דלית שרון, 'מכונת מגורים', צילום אלעד שריג

–

התערוכה מעלה גם את שאלת סביבת העבודה ומהם גבולות הזמן והמקום שבו היא מתבצעת, אך אולי באופן מעט שטוח. גבולות סביבת העבודה ברורים: כשפועל בניין מסיים לעבוד על הפיגום הוא לא בהכרח יחזור לישון בביתו. היה יכול להיות מעניין להתייחס לטשטוש הקיים כיום באופן ברור יותר, כשכתיבת מייל מקצועי מהלפטופ יכולה להעשות בזמן שכיבה במיטה, וסביבת העבודה זולגת לתחום החיים הפרטיים, כמעט בכל תחום.
מעניין גם שהתערוכה חושפת שגרת יום פשוטה של אנשים, ואת הצורך הבסיסי להתפרנס. הסביבה היום יומית הפשוטה הזאת מעמתת את המעמד התרבותי וה"נעלה" שניתן להרגיש במיוחד בחלל מרשים כמו ביתן הלנה רובינשטיין. העובדה שהתערוכה ברמה גבוהה מבחינת גימור או השקעה משתלבת עם הנושא, שהוא ראוי ומעניין ובוודאי ראוי להערכה. מצד שני, זה גם מתבקש.

תערוכה מוזיאלית לעיתים רחוקות מקיימת את ההבטחה שמוטמעת בתצוגה בחלל מרכזי. רויטל פרץ בן אשר, שאוצרת תערוכות אחרי עבודה ממושכת של שנתיים או יותר, מצליחה להוציא תערוכה מעניינת מאד, אולי יותר מרמת התערוכות שהוצגו בביתן בשנים האחרונות. כל זה, בתוך חלל שגם ככה רגיל להציג עבודות ברמה גבוהה. הייחוד של התערוכה הזאת הוא באופן שבו האמניות והאמנים שבחרה מוציאים מעצמם את המיטב, את כל המורכבות והנסיון האמנותי הארוך שלהם, בחלל שיכול להכיל גם את הרבדים השונים של פחד והומור, מלאכת כפיים וגימור נקי, מדיומים שונים ונושאים שחופפים רק בכותרת. ללא ספק, סביבת עבודה לא פשוטה.

–

לאיוונט