בכל זמן נתון, כלומר בכל תקופה מחיי תמיד היה לי פריט לבוש אחד שחשבתי שמייצג אותי הכי טוב. הייתי לובש את הפריט עד שהיה נראה כמו סחבה, מה שלא מנע (ומונע) ממני להשליך על חולצה מכופתרת, בגד מעצבים או משהו שקיבלתי במקרה את החיים ואת עצמי כפי שהייתי רוצה לראות אותם: אופנתיים, מעודכנים, יפים, מגוהצים ויושבים עלי בול. ברור שרוב הזמן יוצא לי ללבוש דברים אחרים, אך קיומו של הפריט הבודד הזה נותן לי תקווה שפעם בעתיד מדומיין כלשהו אדע להתלבש יפה.

–

ורה קורמן, מתוך התערוכה

–

באותה מידה, פעם בתקופה מתקיים מפגש אמנותי מהסוג שקורה היום בגלריה אלפרד – ציקי איזנברג וורה קורמן פותחים תערוכה משותפת באוצרות של נוגה דוידסון. החומרים שהם מציגים והטקסט המעולה של דוידסון הם מסוג הדברים שנותנים לי את החירות לחשוב על אמנות כרלוונטית עבורי בעולם הזה.

–

ציקי איזנברג, מתוך התערוכה

–

כך למשל, נכתב בטקסט, שבאופן נדיר אפשר לקרוא אותו ולהבין על מה האוצרת מדברת. בצורה הפשוטה, הבהירה והחכמה שאופיינית לכתיבה שלה:

"תערוכה זו מציגה שני אמנים העוסקים באיסוף חומרים, בחיבור ובמשחק בהם כאמצעי לתיווך, ולארגון המציאות. על פי שיטה זו, השימוש בחומרי רדי- מייד הוא בגדר נקודת מוצא באמצעותה מתמקמים בעולם ומנסים לייצר סדר בתוך הכאוס. מערבולת הדימויים האינסופית אליה הם חשופים כאנשים החיים בעידן העכשווי, היא הבסיס החומרי שמתבוססים בו ביומיום. המשחק לעומת זאת, הוא המכניזם באמצעותו מתייחסים לכל החרא בפרופורציה הראויה, עם ההומור הנדרש."

ביקשתי מורה קורמן שתספר על תהליך העבודה:

״קרה לי משהו בעבודה הזאת, יכולתי להתרכז בתהליך ארוך טווח אחרי שלא השתתפתי באופן מודע במשחק של עולם האמנות בשנה-שנתיים האחרונות. המרחק הזה איפשר לי להגיע לתכנים שישקפו את הקושי שאני חווה בתוך המציאות הישראלית והאמנותית, כמורה וכאמנית. החיבור עם ציקי ונוגה עושה משהו טוב לכולנו, בוודאי שלשנינו בחופש להביא דברים פחות שגרתיים עבורנו לתצוגה בגלריה״

"דווקא עכשיו" בגלריה אלפרד

לאיוונט: https://www.facebook.com/events/1554921814576883/

–