האופטימיות שלי נובעת מכך שבעיני אנשים הם סך הכל גיבורים, בכך שהם מצליחים בכלל לחיות על הפלנטה הזאת, עם כל הדפיקויות, האלימות והשטויות שמסביב. באמת, לא ברור לי איך עדיין יש תחבורה, מזון ורפואה בעולם כל כך חסר הגיון או עקביות. איך זה שכולם חיים עדיין? אני הרי חי בעולם כבר כמה שנים, וזה לגמרי לא ברור. איך לא מתו כל האנשים בכביש מתאונות, ובבתי החולים מטיפול רשלני? או מהאוכל הנורא שאוכלים? או מאלף סיבות שבגינן לחיות ולשרוד נראים לי פעולות הירואיות. אולי בגלל זה אמנות מצליחה להפתיע אותי כל כך. צריך מידה רבה של סבלנות ואופטימיות, רבה הרבה יותר משלי, כדי לעשות איזשהי פעולה אמנותית בעולם.

–

מתוך ׳נימבי׳, גלריה קו 16

–

הפעולות היפות והעדינות של טל רוזן-אליעזר מפליאות אותי. קשה לי אפילו להגיד בדיוק למה. ברור שיש בהן משהו שקשור רצון לחיות, ולקבלה של החיים כמסלול שאפשר ללכת בו גם בנחת, אפילו אם הם רצופי מכשולים. השבריריות של העבודות לא מפחיתה מכוחן, והן מזכירות לי את הפרטים הקטנים שמרכיבים את העולם. לרגע הוא מפסיק להיות כל כך גדול ומאיים. כל אלו מילים אחרות להגיד שאני אוהב אותו ואת מה שהוא עושה. וכשזה מתחבר לעבודות של תמר נסים, זה בוודאי יוצא נהדר.

–

מתוך ׳נימבי׳, גלריה קו 16

–

יצא לטל ולי לדבר כמה פעמים לפני הפתיחה. טל אומר שאי אפשר להבין את התערוכה הזאת במילים, צריך להגיע ולחוות אותה, וקו 16 זה לא באמת רחוק, אז סעו לראות. בכל זאת, ביקשתי שיספר עליה:

״חשוב להתעכב על הפעולות שיצאו מהידיים שלנו: מתקני כביסה שאספנו ברחבי ת"א בעזרת אנשים ששלחו לנו תמונות וכתובות (עדיין אוספים גם במהלך התערוכה), וסריגת האצבעות שסרגנו בעזרת קבוצות קהילה שונות. ניתן ללמוד לסרוג בקלות, ולהמשיך את המיצב בכל רגע בתערוכה – אני למשל לא ידעתי לסרוג. טקסטיל זה תחום של תמר, ובחיבור בינינו זה הגיע מהשראה מצמח הכשות שנמצא באיזור בין הר חיריה לנווה אליעזר, צמח טפילי צהבהב שיונק את החיים מהצמחים מתחתיו עד ששניהם מתפוררים והוא עובר להיטפל לצמח אחר. שמרנו על הניראות האורגנית וגם על הפעולה האורגנית, ככה שכל אחד ממשיך אותה וכל אחד עושה אותה קצת אחרת, תוך כדי שהעבודה שמתקבלת היא לא רק פרקטית על תחושתית, אבל נרכש בה ידע שהוא שימושי ומספק.״

–

׳נימבי׳, גלריה קו 16, תערוכה זוגית לתמר נסים וטל רוזן-אליעזר

אוצרת: קרני ברזילי

לפרטים ולאיוונט