כמהגר מארה"ב, הייתי צריך לפתח לי טקטיקות להתמודדות עם הפערים התרבותיים בין שיקאגו עיר הולדתי, ליישוב המרוחק, והחלוצי בצפון הארץ שבו גדלתי. כבר בגיל צעיר למדתי שהגירה מעיר גדולה, עשירה תרבותית וכלכלית אל פרירפריה נידחת לא מקנה בשום צורה חסינות מהרצון המובנה אצל ילדים לרכוש מעמד בעזרת בידול ממי ששונה מהם. המבטא הזר, העובדה ש(עד לרגע כתיבת שורות אלו) לא ראיתי את נכסי צאן הברזל גבעת חלפון ומציצים, לא גדלתי על דמות הקקטוס המדבר אלא על סוס מדבר ולא זכיתי גם לצפות בזמן אמת בשאר תוכניות הטלוויזיה הנהדרות בערוץ היחיד שהיה פה, היו קרקע פוריה להקנטות והתנכלויות. אם כן, מה עושים? לעזרת המתמודדים עם בעיית חוסר היכרות עם השיח עומדת עזרה גדולה אחת מרכזית, והיא שבסך הכל, בני אדם הם יצורים די פשוטים. אמנם, ניחנו במספר מצומצם של אלמנטיים כאוטיים ומעניינים, אך אלו מוקפים באין ספור דפוסים שגרתיים, עתיקים, ולגמרי ניתנים לניבוי. תוסיפו לזה את העיקרון שהמיעוט תמיד יודע יותר על הרוב מאשר הרוב יודע על המיעוט. וזהו זה. אם נסכים שידע הוא כח, האמת הפשוטה הזאת היא גם עיקרון לפעולה. מעט הקשבה עירנית והבנה בסיסית של הדפוס בהן הדברים נאמרו, יהפכו למפתח מאסטר של הבנת קונטקסט מנקודה זאת ואילך.

–

אלי שמיר ואביו, 2011, שמן על בד, 320X206 סמ

–

המבט של השוליים אל המרכז הוא כמעט תמיד מעניין יותר מאשר חקירה בכיוון ההפוך. שתי תערוכות שנפתחות במקביל במוזיאון לאמנות רמת גן הן הזדמנות לבחון את הסכמה הזאת:

–

אלי שמיר, דור שלישי למייסדי כפר יהושוע וחלוצי עמק יזרעל, וז'אק ז'אנו – יליד מרוקו שמגדיר את עצמו כאמן ימני. ז'אנו מתגורר בכליל בבית אקולוגי שבנה לבדו מקרונות רכבת. דווקא מוזיאון רמת גן יכול לאפשר לשיח בין תערוכות כזה להתקיים. במקרה הזה, מדובר על ניצול מוצלח של המעמד הפריפריאלי של המוזיאון –  בתקופה שבה המאבק על דמות האליטה בישראל נמצא בעיצומו, יש מקום לבחון את המקום של אמנות פוליטית מהדור הותיק והערכים שהוא מייצג. שמיר מעיד על עצמו שהוא מצייר "נוף של יציבות אדמתית חזקה ועוצמתית, אך יחד עם זאת טורח להזכיר לנו את האידאה מול השברון. הוא מביט במבט מפוכח על המציאות הישראלית ובראשה הביקורת על המתנחלים שאוחזים בקרקע בקנאות". ז'אק ז'אנו, שכבר 40 שנה מפסל בעיקר בברזל משלב את הזהות הציונית והיהודית שלו בעבודות, שמורכבות מחומרים ממוחזרים שהוא מוצא בסביבת היישוב בו הוא גר. למרות המרחק האידיאולוגי בין שני האמנים ועל אף המרחק המדיומלי הגדול, העובדה שלשניהם חשוב להיות ממוקמים בתוך עמדה אידיאולוגית ספיציפית דרך עבודות האמנות שלהם מספרת על האופן שבו אמנות מתפקדת כפונקציה בחברה כפי שהם תופשים אותה. שניהם לא ממש זקוקים להגדרות האלו במבט חיצוני – ז'אנו מוכר אמנות מחוץ לישראל בהצלחה גדולה, ושמיר מוכר רשמית כצייר של עמק יזראל. מעניין לבחון את התערוכות כנקודת ייחוס לעמדות האידיאולוגיות שמאפיינות אמנות צעירה יותר בהן פוליטיקה מדינית לווא דווקא משחקת תפקיד, אלא עמדות שנעות על ציר של ציות או התנגדות לממסד. 

–

ז'אק ז'אנו, פיסול

–

לא קשה למקם על הציר הזה את התערוכה שנפתחת בצימר לנטלי מנדל, אלחנדרה לוי ונטלי פורטונה באוור. "נשימות קצרות" היא תערוכה משותפת לשלוש אמניות מסקרנות ביותר – נטלי מנדל, שאולי מוכרת לכןם בעבודות הרחוב שלה, בהן היא מלבישה צינורות בעלים מפלסטיק ליצירת טבע אורבני, או אלחנדרה לוי, חצי מההרכב Suicidal Furniture ונטלי פורטונה באוור שפעלה גם במסגרת אירועים של  No Cost Production בירושלים.

–

‏Natalie Mandel

–

הן כותבות על התערוכה:

–

" להחזיק את האיברים יחד, עין ועין רגל ורגל,

ושלא יתהפך הסיבוב של הדם.

הנס היפה של החיים לפעמים יכול להיות מגעיל, לא הוגן, עמוס לעייפה.

ההישרדות תלויה על חוט שמתנדנד בין להיות או לא להיות,

לעיתים שניהם יחד."

–

נתראה בפתיחות!