פריוויו תערוכות #7.9 מאת יהונתן ה. משעל
תערוכה יכולה להיות כמו שיטוט בתוך מטאפורה, אבל זאת לא מטאפורה בכלל, זאת פתאום המציאות עצמה, האובייקטים שם ואי אפשר לשחק איתם איך שרוצים בדמיון. הנה למשל כמה דימויים מהתערוכה ׳הייעוד הגלוי׳ שאצרה עפרה חרנ״ם בגלריה חזי כהן, בהשתתפות אלי ברק, דרורה דומיני, ניר הראל, אלונה הרפז, עלמה יצחקי, רמי מימון, רון עמיר, ואורי רדובן.
–
–
׳הייעוד הגלוי׳, כמו שכותבת חרנ״ם בטקסט התערוכה ״הוא מונח אותו טבע העיתונאי האמריקאי ג'ון או'סאליבן (John O'Sullivan) כביטוי לאמונה הרווחת בזכותו של האדם הלבן להתפשט מערבה, באצטלה של שליחות אלוהית ובשם ערכי הדמוקרטיה והקפיטליזם, אשר הצדיקו רצח של תושבים ילידיים תוך כיבוש וסיפוח אדמותיהם.
–
–
האמנים בתערוכה מציגים מתוך נקודת מבט ביקורתית, והקו האוצרותי של חרנ״ם משקף רוח ביקרותית לאורך כל שנות עבודתה. רק לציין שניים מתוך הרשימה, רון עמיר ידוע בעבודותיו שמתחברות לקהילות שוליים ומביא את קולם והדימויים מעולמם לקדמת הבמה, עלמה יצחקי ידועה בקול הברור והביקורתי שלה כלפי מדינת ישראל ומוסדותיה הדכאניים, כמו בקריאתה לאמנים/ות לסרב לקבל כספים ממשרד התרבות.
–
–
זה מעניין לראות איך דברים מתגלגלים. גלריה חזי כהן עונה להגדרות שאינן רחוקות מהייעוד הגלוי, או כמו שחוקרי עירוניות מכנים את הגלגול העכשווי של המונח –
The ABC of Gentrification: Art galleries, Boutiques, and Cafes
–
אלו בדיוק התהליכים שעוברים על שכונות דרום תל אביב – יפו, ומדירים ממנה קהילות שוליים כבר יותר מעשור. התרחבות סצנת האמנות בדרום העיר היא תופעה עם השלכות, שלעיתים נראית ״טבעית״ בדיוק כמו זכותו של האדם הלבן להכנס לטריטוריות בתוליות לכאורה. למעשה, אין הבדל מהותי מלבד קנה המידה, בין תפישות עכשוויות של התחדשות עירונית לבין הצדקות דתיות להתפשטות האדם הלבן מאירופה לשאר העולם לאורך העת החדשה.
–
האם תערוכה יכולה לפעול בתוך מערך כוחות כזה? אמנות צריכה לעמוד למבחנים האלו פעמים רבות, בעיקר בגלל הקשר המובנה שלה לכסף והעובדה שהיא מוצגת בגלריה מסחרית. כדי לבחון את השאלה במקרה של התערוכה הנוכחית, מה שנדרש הוא ללכת ולראות.
הצטרפו :
״הייעוד הגלוי״
פתיחה: יום חמישי, 7.9.2017, בשעה 20:00
נעילה: יום שבת, 21.10.2017
גלריה חזי כהן, וולפסון 54 תל אביב